R’ Meir Deutsch on Shmitta: Guest Post

This year is according to our Mesora a Shmitta year. Much has been written, and is being written, about Shmitta. There are different opinions how it should be observed today, as Shmitta today is only MIDRABANAN, and therefore l’Kula.

In Israel the Chief Rabbinate issued a ruling:

בשבוע שעבר הוציאה הרבנות הראשית נוהל עוקף רבנויות מקומיות בנושא שמיטה. על פי ההחלטה של הרבנות הראשית הרב יעקב אריאל והרב אברהם יוסף יוכלו לתת לעסקים בערים בהם הרב המקומי לא מאשר היתר מכירה תעודת כשרות.

I will not elaborate on the subject, but would like to share with you some of my thoughts. How was Shmita observed, if it was observed at all, in the past? We do remember Shmitta nowadays, but no Yovel. Doesn’t this distort the dates of the Schmitots?

מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית?
מאיר דויטש© כל הזכויות שמורות

בשמיטה ודאי לא הייתה כוונה לרושש את החקלאי היהודי היושב על אדמתו.

התורה שואלת את שאלתה: (ויקרא פרק כה פסוק כ)
וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ:
ומשיבה: ” (ויקרא פרק כה)
(כא) וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים:
(כב) וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן:
הייתכן כי זאת התניה – אם הברכה תהיה בשנה השישית כאשר ציוויתי – יבול לשלוש שנים, אז שנה שביעית שמיטה. ואם לא יהיה יבול לשלוש שנים בשנה השישית, מה אז?

יש לנו דעות מדעות שונות על שמיטה בעבר הירדן המזרחי. האם יש בה קדושה פחותה מזו של ארץ כנען? הניתן ללמוד מביכורים, ששם נאמר “אשר נשבע לאבותינו לתת לנו […], דהיינו רק בארץ המובטחת ולא חל בעבר הירדן המזרחי?
הדעות השונות הם של דיוני החכמים והפירושים שלהם של הנושא. מה היה למעשה, מתוך ההיסטוריה, אין אני יודע אם היה הבדל בין שני עברי הירדן, ואם היה – מה היה ההבדל. כנראה היה הבדל, אם כן, הרי ניתן היה לקבל אספקה בשנת השמיטה מהשבטים שהתנחלו ממזרח לירדן. זה גרם לאפליה בין שתי האוכלוסיות, זאת במזרח שיכלה לעבוד את האדמה ולצרוך יבולי שביעית, וזאת במערב שלא יכלה. ייתכן ואפליה זו היא שגרמה לכך שבני ישראל לא שמרו על שמיטה ונענשו בגלות.

כיצד נספרות השנים לקביעת שנת השמיטה?

היובל חל כעבור שבע שבתות שנים, אחר שבע שמיטות. יוצא מכך שבזמן היובל לא זרעו השדות שנתיים רצופות. ראינו למעלה כי התורה מבטיחה ברכה בשנה הששית ליבול לשלוש שנים, לשנה הנוכחית, לשנת השמיטה ולשנה שלאחריה כי לא זרענו בשמיטה. לכאורה, לקראת שנת היובל, צריך יבול בשנה הששית לארבע שנים, אבל אין כל ברכה לשנת היובל המבטיחה יבול לארבע שנים.
ישנה מחלוקת בין ר’ יהודה וחכמים: האם שנת היובל היא השנה הראשונה של המחזור הבא של שמיטה – כך סובר ר’ יהודה, או שהיובל עומד בפני עצמו ורק לאחריו מתחילים לספור את מחזור השמיטה הבאה – סברת חכמים. במחלוקת זו נפסק כחכמים וגם הרמב”ם (הלכות שמיטה ויובל פרק י’, ז’) מאמץ שיטה זו.
הרמב”ם אומר כי בזמן בית שני (שם ג’): “ומנו שבע שמיטות וקדשו שנת החמשים, אף על פי שלא הייתה שם יובל בבית שני מונין היו אותו כדי לקדש שמיטות.” זאת אומרת היובל עומד בפני עצמו ואינו חלק בספירת שנות השמיטה, הרי עלינו להוסיף לספירת שנות השמיטה שנה אחת בכל 49 שנים, כמו שאומר ה”כסף משנה” : “דאם לא היו מונים יובלות היו מונים אותה שנה לחשבון השמיטין והיו השמיטין שלא במקומן.”
כך היה בבית שני. היום, כנראה, אין אנו מקפידים שהשמיטה תהיה במקומה, ואין אנו מוסיפים את שנת היובל למניין, כמו שאומר הרמב”ם (שם ה’): “משחרב [בית המקדש] באחרונה לא מנו שנת החמישים אלא שבע שבע בלבד מתחילת החורבן, וכן עולה בגמרא בעבודה זרה חשבון זה שהוא קבלה.” ומוסיף: “שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהן ראוי להתלות.”

מה שאנו רואים מכאן כי בימינו יש שבע שמיטות בכל 49 שנים, בזמן שבבית השני יש שבע שמיטות בכל 50 שנים.
הרמב”ם בהלכות שמיטה ויובלות (פרק י הלכה ד) אומר כי שנת 4936 לבריאת העולם היא שנת שמיטה ושנה 21 ליובל.
אם נוסיף 120 פעמים 7 שנים = 840 שנים נקבל שנת חמשת אלפים תשע”ו שהיא שנת שמיטה לפי חישובו, דהיינו לפי חישוביו של הרמב”ם שנת השמיטה היא השנה הבאה לאחר השמיטה כפי שאנו מונים.
מעניין כי הרמב”ם מחשב וקובע את השמיטה בזמנו, אבל אומר כי חכמי ארץ ישראל סבורים כי השמיטה היא שנה אחת לפני השנה שהוא קובע.
(רמב”ם הלכות שמיטה ויובל פרק י):
“ושנת השמיטה ידועה היא ומפורסמת אצל הגאונים ואנשי א”י, וכולן לא מנו אלא לשני חורבן משליכין אותן שבע שבע, ולפי חשבון זה תהי שנה זו שהיא שנת שבע ומאה ואלף לחרבן מוצאי שביעית, ועל זה אנו סומכין, וכפי החשבון זה אנו מורין…”
למרות קביעתו את שנת השמיטה אומר הרמב”ם כי יש לקבל את דעת חכמי ארץ ישראל שחושבים אחרת.
כי מציון תצא תורה.

נבדוק מה היא שנת שמיטה בימינו.

התוספות במסכת גיטין אומרים: “דהשמטת קרקע לא נהגא בבית שני כדאמרי’ בירושלמי בפרקין מנין שאין שמיטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג שנאמר וזה דבר השמיטה שמוט אחת שמיטת יובל ואחת שמיטת שביעית כו’ ובבית שני הואיל ולא נהג יובל שלא היו כל יושביה עליה לא נהגא שמיטה מדאורייתא.” (תוספות מסכת גיטין דף לו עמוד א)

היובל נוהג רק כאשר השבטים יושבים במקומם.
בזמן שאין היובל נוהג אין שמיטה נוהגת, כך שכבר בימי בית שני לא הייתה שמיטה מדאורייתא. האם לאחר גלות עשרת השבטים השמיטה בבית ראשון הייתה גם כן רק מדרבנן? הרי כבר אז לא ישבו כל השבטים במקומם?

אם אנו רואים כי כבר בזמן בית שני השמיטה אינה מדאורייתא, לא כל שכן בימינו. השמיטה היום מדרבנן היא ” כדי שלא תשכח תורת שביעית מישראל” (שו”ת קול מבשר חלק א סימן ס ד”ה בש”ע חו”מ), דהיינו רק לזכר.

שאלתי את עצמי: האם לא הייתה מסורת שעברה מדור לדור בעניין היובל – האם הוא בנוסף למחזורי השמיטה או שהוא הראשון לספירת שנת השמיטה הבאה? האם בכלל יכלה להיות מסורת בנושא?
ננסה לבדוק האם בכניסתם לארץ ובבית ראשון, שהשמיטה הייתה מדאורייתא ונהג גם היובל, נשמרו שמיטות ויובלים על ידי בני ישראל.

בדברי הימים ב פרק לו נאמר:
(יט) וַֽיִּשְׂרְפוּ אֶת־בֵּית הָאֱ-לֹהִים וַֽיְנַתְּצוּ אֵת חוֹמַת יְרוּשָׁלִָם וְכָל־אַרְמְנוֹתֶיהָ שָׂרְפוּ בָאֵשׁ וְכָל־כְּלֵי מַחֲמַדּיהָ לְהַשְׁחִֽית:
(כ) וַיֶּגֶל הַשְּׁאֵרִית מִן־הַחֶרֶב אֶל־בָּבֶל וַֽיִּהְיוּ־לוֹ וּלְבָנָיו לַעֲבָדִים עַד־מְלֹךְ מַלְכוּת פָּרָֽס:
(כא) לְמַלֹּאות דְּבַר־ה’ בְּפִי יִרְמְיָהוּ עַד־רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת־שַׁבְּתוֹתֶיהָ כָּל־יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָֽה:

גלות בבל באה כתוצאה מאי שמירת השמיטות והיובלות בארץ באותה תקופה.
לפי רש”י שם מדובר על 430 שנים שלא קיימו ישראל שמיטה ויובלות, מכניסתם לארץ ועד חורבן בית ראשון. לפי צורת החישוב שלו שנת יובל הייתה בפני עצמה – שנת החמישים ורק לאחריה התחילו לספור את מחזורי השמיטה הבאים.
נראה מכאן כי גם בתקופה עד חורבן בית ראשון, כאשר המצווה הייתה עדיין דאורייתא, לא הקפידו לשמור על שמיטה ויובל. יוצא מזה כי שמיטה לא נשמרה כנראה כלל בתקופת בית ראשון ולפניה, וחטא זה גרם לגלות. בתקופה שלאחריה כבר לא ישבו כל שבטי ישראל בארץ ישראל, ולכן כבר לא נוהג לא יובל ולא שמיטה.

החקלאים שעיבדו את אדמותיהם בשנת השמיטה ודאי שיווקו חלק מהסחורה לשווקים בירושלים ובערים אחרות. חיפשתי ולא מצאתי כי הנביאים, השופטים או ההנהגה היהודית יצאה במחאה נגד צריכת הפירות והירקות שגודלו אז בשנת השמיטה.

היהודים צרכו את גידולי השדה של שנת השמיטה שגידלו אחיהם. מעניין הסיפור בירושלמי:
תלמוד ירושלמי מסכת שביעית פרק ט דף לט טור א /ה”ו:
“חד בר נש הוה חשיד על שמיטתא אמ’ לאיתתיה אפקין חלתה אמר’ ליה ההוא גברא חשיד על שמיטתא ואת אמר אפקון חלה אמר לה חלה מדבר תורה שביעית מדרבן גמליאל וחביריו.”

אנו רואים כאן כי בזמן התלמוד (ירושלמי) סחרו ביבולי שביעית וצרכו את הגידולים. למרות שהקמחים היו מגידולי שנת השמיטה הקפידו להפריש חלה גם מעיסה זו.

שמעתי דבר נפלא מהרב דרוקמן. הוא אמר בשנת השמיטה הקודמת:
שמיטה היא לכל היהודים. וכדי שכל היהודים יוכלו לשמור שמיטה יש לאפשר היתר מכירה, אחרת רק מעטים יוכלו לשמור שמיטה.
בהתבסס על דברי הרב דרוקמן; עלינו לשאוף כי יותר אנשים יזכרו כי זו שנת שמיטה, שלא תישמט מישראל. השמיטה היום היא מדרבנן כדי שנזכור שבכל שבע שנים יש לנו שנת שמיטה.

נתאר לעצמנו מה יקרה השנה.
עקרת בית יהודייה יוצאת לקניות בסופרמרקט או לירקן המקומי. הירקן מציג בפניה את התוצרת המשובחת.
האישה שואלת אותו: “מהיכן הפירות והירקות היפים האלה?”
הירקן עונה: “הם מיובאים מישראל”.
האישה, מאוכזבת, ואומרת: “מישראל? אז איני קונה”.

האם לא מספיק לנו החרם של העולם על תוצרת ישראלית? האם עתה גם יהודים בכל העולם “יחרימו” את תוצרת הארץ?

כולנו מכירים את הסיפור של קמצא ובר קמצא (תלמוד בבלי מסכת גיטין דף נו עמוד א).
מה גרם לחורבן הבית?
כאשר הביאו הקורבן שהוטל בו מום. “ואמרי לה בדוקין שבעין, דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא. סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות, אמר להו רבי זכריה בן אבקולס, יאמרו: בעלי מומין קריבין לגבי מזבח! […] אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו.”

לדעתי עלינו להיזהר במה אנו קובעים לשמיטה דרבנן. שלא נזרוק את התינוק עם המים.