Guest post from R’ Meir Deutsch in response to my post on R’ Cardozo on Tisha B’Av

R Meir’s reactions to my original post (which is in italicised black) are in red. My reactions to R’ Meir are in blue

About your article concerning Tischa b’Av, here are some of my observations.
About your AL CHETs (“Who can” and “Who cannot”); you mention daily events at present, not Tisha B’Av ones. Maybe we should read it on Yom Ha’Atzmaut or on its eve, Yom Ha’Zikaron to remind us that we were a nation before and take care at present that we remain one?

These are just my thoughts.

I see all terrible things, whether remembered or not remembered encapsulated in the overarching Galus. Galus, is of course not just a geographical location. It certainly includes geographic considerations which are reflected by more than 200 Mitzvos which only apply, many Rabbinically at the moment, only in our Holy Land. I stress our Holy Land because it remains Holy to this day according to Halacha. However, even with the Second Beis Hamikdosh, while some Jews lived in the Diaspora (something I find difficult to comprehend) and others actually defiled it in horrible ways that are beyond belief (as described in the Medrash), my personal feeling has always been that whilst steps are taken, miracles happen, and renaissance occurs, all of that is secondary to the eschatological final redemption. On Tisha B’Av, bdavka, I can’t help but think that גלינו מארצינו has both aspects, and is a sad reality. It is one day of mourning, akin to Shiva, where we remember עטרת ראשינו which is not perched in its proper place. And while we have דומה דודי כצבי and are sometimes seemingly teased in directions of euphoria, we then find ourselves, yes even the second-rate ones like me sitting in Australia, depressed about the state of our existence. It extends through the trio: תורת ישראל, עם ישראל and ארץ ישראל all of which portray levels of Galut which should not make it sensible to join our fellow Jews, and recite Eicha together, in a low light, and mournful tone. The qualitative aspect cannot be seen to be ideal today, and just like one doesn’t read Bereishis literally, someone of the stature of Rabbi Cardozo, would surely be able to see between lines, and interpret poetically and midrashically, without the feelings of (not a quote) “what am I doing in Shule with everyone saying Eicha, let me say it alone at home, as it’s challenging to swallow”

I read with incredulity the continuing slide to the left

What do you mean by that? .ימין ושמאל תפרוצי. What is meant by left. by respected people, such as Rabbi Dr Nathan Lopez Cardozo

Rabbi Dr Cardozo is a thinker. This is a hallmark of those with intellect. At the same time intellect may preclude a level of Bittul. I don’t have his intellect, but I’m often accused of not being able to exhibit Bittul. Indeed, this week’s parsha includes a wonderful vort from Rav Soloveitchik which sums up this concept. I wrote it for another forum and will put it up before Shabbos. It tends to be those who are more inclined to mould judaism into new trends, that I refer to as the left. Open Orthodoxy and Partnership Minyanim, and things of that nature (as opposed to Yoatzot Halacha) are the types of things which I call “left” wing. Rabbi Benny Lau is another who I see sometimes express himself this way. I don’t see Rabonim who live in this world and are not cloistered in an attic, like Mori V’Rabbi Rav Hershel Schachter, as ‘right wing fundamentalists’. He is at YU and heads Psak at the OU, and in all my correspondence with him, I have found him to be as straight as an arrow, and moderate, maintaining the strong Menorah base transmitted to him from Rav Soloveitchik. One thing he isn’t, is a philosopher.

Who can not find a day to be sad when a Jew from Jerusalem is called up to the Torah and is asked “what is your name”, and they answer “Chaim”. And after being asked “Ben?” they say “Ben Esrim V’shmoneh”? It’s not funny.

On the other hand, a relative of mine was called up in the diaspora. He said his name: Ra’anan Lior ben Avraham, the Gabai said: not your secular name, your Hebrew name.

I find that just as sad. It’s not a contest. It’s a reflection of the poor quality of Jewish Education that the Mapai have managed to infuse into Israeli society and which the religious zionists ignored for too long while they were perhaps over focussed on outposts at the expense of spreading good Jewish education in Tel Aviv etc

I am not sure how Rabbi Cardozo qualitatively defines the Messianic era, but it seems to me, if he enunciated that, he’d have no issue, on the saddest day of the year, to join in the Shiva, that we all take part in. Don’t we eat meat and drink wine during the Shiva? On Yahrzeit we have a Kiddush (not our minhag). It is true, that our Rabbis also promised us that this will be transformed to a day of Yom Tov. We still do not have a Temple, but we have a Yerushalayim. Is it the time to transform it to a Yom Tov?

We changed the “l’Shana ha’Ba’a Bi’Yrushalayim” to “l’Shana ha’Ba’a Bi’Yrushalayim HABNUYA” the addition is for the Temple – we already are in Yerushalayim.

I feel this is syntactic and in fact supports my comments and not opposes them. Halachically, it is true, that there are ramifications being in Yerushalayim: for example Korban Pesach.

Rabbi Cardozo, surely you aren’t suggesting you see the Yom Tov, but are blind to the myriad of reasons to be sad?

I attend Yom Hashoa out of solidarity, but my real Yom Hashoa tacks onto Tisha B’Av. Each one with his own feelings and customs.

I ask myself: Why would G-d destroy HIS home? It was a place where the Jews worshiped G-d, and not a home of his people. I do not know G-d’s intentions, but shall try my understandings or reasoning. Can one imagine anyone bringing today sacrifices? How would Judaism look if they did? Can it be that G-d’s intention was to stop those sacrifices, and the best way was to destroy the building? ונשלמה פרים שפתינו.

These are questions beyond our human understanding. The Rambam who to my knowledge is the only one who codifies the Halachos of Beis Habechirah and the times of the Mashiach, is certainly not suggesting that there won’t be sacrifices. I know there are those who interpret Rav Kook as implying there may be Korbanos Mincha. At the end of the day, as the Rambam notes, we lack a certain Mesora for these times, because they were hidden from us, and could not have been passed down. He says explicitly words that “all these details we will truly properly know at the time when they happen”

About Yom Hashoa: I was interviewed by GINZACH KIDUSH HASHEM (the Charedi Yad Vashem), and asked: how can you explain the Shoah? My reply was:

We have quite a limited view of the world and its future, as against G-d who has a wider one. At the destruction of the Temple, the Jews were driven out of their city Jerusalem, many were killed others dispersed among the Nations, and many were sold to slavery. They did not enjoy those days, they suffered quite a bit. They probably said Kinot. But G-d had a wider view; my children are going to dwell all over the globe, learn different trades and cultures. Had we stayed in our country, with the Temple, I (or probably also you) would surely dwell in my tent in the Negev as a shepherd looking after my flock – just like a Bedouin. The same with the holocaust, I can still not see the whole picture, but one is that the Jews, after the terrible holocaust, are again a NATION with their own country. Would the world grant us a piece of land if there was no holocaust? Would the Jews come to Eretz Yisrael, the land of desert and camels? Maybe it isn’t yet a full Geula, but surely a beginning. Why did we need six million sacrifices? Would not one million or fewer be enough? Please do not put this question to me. I am not G-d’s accountant.

By the way, in one of the Agudat Yisrael Knesiot (5679 Zurich) there was a discussion whether Jews are a Mosaic sect or a Nation! Because of such a question my father in law, and other German Rabbis left Agudat Yisrael. I thought that Yetziat Mitzraim was our transformation from a nomadic tribe into a Nation. Was I wrong?

I’m a second generation holocaust generation, but feel it acutely, likely due to the fact that for most of my life, I was surrounded only by holocaust survivors, who would challenge my religiosity, even when I was 10 years of age and ask me questions that I could not and dared not answer. It is certainly the case that history would record that an outcome of the holocaust was the re-establishment of a Jewish homeland. These are happenings that I don’t understand either. Do I have to pay 6 million lives to acquire something that we have already been promised? Did God not have other more gentle ways to somehow not interfere and yet interfere in the ways of the world so we would have the same outcome? Why didn’t he send Eliyahu down before the final solution and say ENOUGH. ושבו בנים לגבולם. I don’t know and I don’t believe anyone knows, despite the Satmar and other rhetoric. Indeed, on Tisha B’Av, as we sit on the eve of the full redemption, we can only sit exasperated while more human korbanos occur, and anti-Zionism is the new anti-Semitism, and Tisha B’Av encompasses all that.

Sure, on Yom Ha’atzmaut and on Yom Yerushalayim, when I was a student in Israel, I celebrated. I went to Yeshivat Mercaz HaRav, and euphorically danced all the way to the Kosel, and for the entire night danced until we davened Vatikin. We know how important it is to sing and give praise. Chizkiyahu Hamelech would have been Mashiach if he had sung, as openly stated by the Gemora in Sanhedrin (from memory).

I just expressed my humble thoughts.

And I thank you so much for sharing them. I heard second-hand, that Rabbi Cardozo felt I had not understood his points. That maybe so. As it is the Yohr Tzeit of the famed R’ Chaim Brisker now, I’d like to express that his Neshomo should have an Aliya. He revolutionised Torah learning.

Purim Pilpul

[Guest post from MD (c) lightly edited by me]

פורים                                    © מאיר דויטש

Here are just some of my thoughts which I am sharing with you.

It is Purim

It came to pass in the days of Achashverosh, who is Achashverosh…?

It is clear that he is Achashverosh, why does the Megila have to certify it?

Is it to point out that he is the one reigning from Hodu to Kush, and not the Ahasverosh mentioned in the book of Daniel (9,   1) who ? reigned only over Paras and Maday?

Why do we read   “וכלים מכלים שונים” in the melody of Eicha?

The Temple’s utensils were taken to Babylon, not Persia. Yes, I know that Persia conquered Babylon and the utensils (see:Ezra were with Koresh, but he returned them. Can we see a hint in the Rashi (Esther 1, 7) who says there:   שונים – משונים זה מזה וכן ודתיהם שונות, ורבותינו דרשו מה שדרשו.   Rashi has his own opinion, but says that not all accept it. He does it again also at Esther ch.2 5 & 9

“מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש … אשר הוגלה עם הגולה ”

Who was carried away to exile? Was it Mordechai or Kish? From the exile till the reign of Achashverosh we have about 110 years, therefore we can assume that it was Kish who was exiled from Judea. If it wasn’t Mordechai, than the story in Megila (13b) is surprising.

The story there is

“אמר רבי יוחנן: בגתן ותרש שני תרסיים הוו, והיו מספרין בלשון תרסי ואומרים: מיום שבאת זו לא ראינו שינה בעינינו, בא ונטיל ארס בספל כדי שימות. והן לא היו יודעין כי מרדכי מיושבי לשכת הגזית היה והיה יודע שבעים לשון. אמר לו: והלוא אין משמרתי ומשמרתך שוה? אמר לו: אני אשמור משמרתי ומשמרתך. והיינו דכתיב “ויבקש הדבר וימצא” שלא נמצאו במשמרתן” (מגילה יג ע”ב). זה לשון הגמרא (ראה גם אבן עזרא האומר: “ויש אומרים כי הוא היה מסנהדרין” – אבן עזרא עצמו אינו אומר כי מרדכי היה מהסנהדרין אבל מצטט דעות אחרים שחושבים שהיה). השאלה היא: אם סבא רבה של מרדכי הוגלה מיהודה, הכיצד יכול להיות שמרדכי עצמו היה מיושבי לשכת הגזית?

Was Mordechai ever in Jerusalem?

Did he go with Zerubavel from Persia to Jerusalem?

Was he the Mordechai Balshan mentioned in the book of Ezra?

While in Jerusalem did he join the judges of the Sanhedrin and learn the 70 languages?

Did he return from Jerusalem to Shushan?

Why would a member of the Sanhedrin, just back home from exile, leave his post and return to Persia?

The Jewish historian,    Josephus Flavius) =   יוסף בן מתתיהו)  describes that incident as follows:

” […] קשרו בגתן ותיאודוסיטס קשר על המלך. לברנבזוס, עבדו של אחד משני הסריסים האלה, יהודי לפי גזעו, נודעה המזימה והוא הגידה לדודה של אשת המלך, ומרדכי גילה את הקושרים למלך על ידי אסתר” (קדמוניות היהודים – אברהם שליט – ספר אחד עשר ע’ 20).

What was the period in time from the sending by Haman of the declaration to dispose of the Jews to the time he was executed?

•On Nissan he cast the dice

•13 Nissan he dispatches the notices (SEFARIM)

•23 Sivan the King’s scribes are writing Mordechai’s notices

The total time is less than two months and ten days.

According to Even Ezra, Haman was taken to the gallows already in Nissan.

Why did Mordechai write to the Jews of the Empire that they have permission to kill their opponents on the 13th of Adar, nearly nine months later?

Didn’t he learn from Haman not to wait such a long time as things change

Let us take note. An order issued by the King cannot be changed, neither the ones distributed by Haman nor those by Mordechai. Now if the two decrees are in force, on 13th Adar the Persian can kill Jews – written by Haman. On the same day, 13th Adar the Jews can kill Persians – written by Mordechai Now, what happens on that day? Persians may kill Jews and Jews may kill Persians. What do the Jews do? They gather in groups to defend themselves and kill Persians and   “איש לא עמד בפניהם” ופחדם נפל על כל העמים”.

If Mordechai had chosen another day, the Jews would not be permitted on 13th Adar to fight back, and the Persians, who were allowed to kill Jews on that day, could do it without any opposition.

Now we have Haman’s 10 sons. If we look at Megilat Esther ch. 9, we see that ten sons were killed, by the King’s permission, on the 13th of Adar, together with the other Persians. If so, why did Esther ask the King the following day to have them hanged?

Did she want to display them to be displayed in public?

Nothing is written about Zeresh, therefore everyone can speculate.

In TARGUM RISHON on Megilat Esther it says

וזרש ברחה עם שבעים בנים שנשארו להמן, שהיו סובבים על השערים ומתפרנסים.

Seventy children!

So many children!

Were they all Zeresh’s?

Others think that:

She became a servant in Esther’s house;

She went to the gallows together with Haman;

She committed suicide by hanging herself.

L’Chayim! Let us drink AD DLO YADA.

Purim Sameach.


On the history of Mattersdorf

[Please note that much of this was written for a non Jewish audience. It is the copyright of R’ Meir Deutsch, a learned reader and commentator on the pitputim blog. We thank Meir for giving his permission to republish]

Rabbi Akiva Ehrenfeld on left with R' Meir Deutsch
Rabbi Akiva Ehrenfeld on left with R’ Meir Deutsch

Meir Deutsch, of Jerusalem, Israel, is the first to provide such a list… and an unusual list it is! He had a copy of the Mattersdorf Jewish court ruling dividing up, among the Jewish households of Mattersdorf, the “Tolerance Tax” to be paid to Prince Esterházy for the year 1880. You might ask why Meir has such a document… the answer is that Mattersdorf is where his father, Josef, was born, and the Jewish judge who signed the ruling was his great-grandfather, Gottlieb Deutsch.

Mattersdorf now goes by name Mattersburg but, Meir tells me, it consisted of two independent townships in 1880, the Markt and the Judenstadt. It would not be until 1902 that the townships were officially merged and 1924 before the name was changed to Mattersburg.

As for the “Tolerance Tax,” it totaled 2,800 Florins and was levied on Jews only. Meir tells me that it was not a per capita tax; instead, the well-off paid more and the poor paid less. Some property-owners in the Judenstadtactually paid nothing, as the list indicates they were not Jewish and were therefore exempt from the tax. Meir presumes that some Gentiles had businesses located in the Judenstadt, as the Judengasse (the Broadway of Mattersdorf) was the main shopping street in Mattersdorf/Mattersburg. Almost all shops and services for the Markt and the Judenstadt were located there.

My thanks to Meir for sharing the list and the history behind it; we will add it to the House list page after it is fully transcribed.

I’ll also note that Meir had graciously agreed to write an article about Jewish Mattersdorf based on a chapter in his 2008 book, “Yalde Shabat” (see here for an English abstract of the book). That article is scheduled for the next newsletter.

2) JEWISH MATTERSDORF (by Meir Deutsch)

Excerpts from book “Yalde Shabat” (= Shabbat Children), Jerusalem 2008, by Meir Deutsch (the book is in Hebrew)

The township of Mattersdorf (Nagy Marton, in Hungarian) was part of Hungary in the Dual Monarchy. Up to 1902, there were actually two administrations, the Marktand the Judenstadt (= Jewish Town). Each of the two administrations had its own Municipality, Police, Court, Jail and Fire Brigade. The Jewish Fire Brigade continued to function after the union of the two townships, until the Jews were expelled in 1938.

The Jewish community is an old one. On the synagogue, it mentions that it was first built in 1354. In 1496, the Jews were expelled from Mattersdorf but rebuilt the community again in 1527, after they were expelled from Ödenburg. The growth of the community started in 1670, after Leopold I expelled the Jews from Vienna, but this was very short-lived. Just a year later, in 1671, they were expelled again and settled in Moravia. The Jews returned to Mattersdorf in 1678 and had to repurchase their own homes. At the end of the 17th century, they got the protection of the Esterházy, but they had to pay high taxes levied on them for this protection.
The Judenstadt of Mattersdorf, on the lower-left of a 1798 map

Mattersdorf was a member the seven Jewish communities in Burgenland: Kittsee, Eisenstadt, Mattersburg, Frauenkirchen, Kobersdorf, Lackenbach and Deutschkreutz (known as Zelem by the Jews). These seven communities were joined later by another three in the South Burgenland: Stadtschlaining, Rechnitz and Güssing.

The Synagogue was the center of Jewish life of the Jewish community. From the street there were two entrances to the Synagogue, one for ladies and a second one for men. In the entrance hall there were a cupboard for the use of the shames (= caretaker) and the chair of Elyahu, better known as “the big chair of the Mohel.” The synagogue’s treasury was rich with valuable antique objects: Goblets, Torah shields and Torah crowns, all from the 16th and 17th century, and two Holy Ark curtains from the 17th century, both woven with gold threads, and one from the 13th or 14th century, woven with silver threads.

Next to the Synagogue was the Town Hall of the Jewish community. In this building, the meetings of the community took place, the communal laws were adopted and the court had its sittings. In one of its wings was the “Hekdesh” that served the poor and the sick. In the town’s registry, the building was described as “the Town Hall and Hospital.”

As said, Mattersdorf was a twin township, a Christian one and a Jewish one. Both congregations had complete independence but co-operated with each other. The Gentiles saw the “Eruv”, a three meters high wire that defined the “private domain” wherein carrying of objects by Jews was allowed on Sabbathand Yom Kippur, as the line that separated the two municipalities. As most of the Christian inhabitants were farmers and fruit growers, and the Jews mostly shopkeepers and small manufacturers, the Jewish fire brigade was usually the first to get to the fire in town and even in the neighboring villages. They got many commendations for their work and dedication. According to the law, if a Gentile or a Jew had a claim against a Jew, the case was brought before the Jewish Judge and vice versa. Up to the year 1848 the Jewish community minted its own coin, called a “fleischkreutzer.” Because of lack of funds of the Jewish community, this dual township ceased in 1903 and the two municipalities were united.

The Jewish population grew up to the middle of the nineteenth century; afterwards, many families settled in neighboring communities and, in the twentieth century, many moved to the larger cities.

The census of 1569 of Mattersdorf recorded 62 Jews who dwelled in 11 houses.
In 1857 – 954 Jews out of a total population of 3265 (29.2%).
In 1923 – 450 Jews out of a total population of 3706 (12.1%).
In 1934 – 511 Jews out of a total population of 5112 (10.0%).

The distribution of the Jewish male population in 1811 was as follows:
Ages 1 to 17: 183
Ages 17 to 40: 127 (Married: 97; Single: 30)
Over Age 40: 118

In the nineteenth century, there were censuses that reported the proportion of German-speaking population. Mattersdorf was part of the Hungarian Kingdom of the Habsburg Empire with Ödenburg (Sopron in Hungarian) as the county’s capital. In the majority of schools, both languages were used. From those censuses, the proportion of German-speaking Jewish people in Ödenburg County were:
In 1830 – Males 84.1%; Females: 45.9%.
In 1850 – Males 99.3%; Females: 91.6%.
What we see here is that, although the county was part of Hungary, nearly all the Jewish inhabitants spoke German.

The Jewish population of Mattersdorf was restricted in building new dwellings beyond the fifty houses they owned (thirty-eight existed in 1816 and twelve were built in 1819). Up to 1819, they were also forbidden to rent houses from the Christian population. On the other hand, a person could marry only if he owned a dwelling. As said, in 1819 the Jews were permitted to build the additional houses, outside the ghetto, and they were calledNeuhausel (new houses). Just for comparison, in 1845, in the whole of Mattersdorf, there were only 283 houses.

Because of these restrictions, the Jewish population suffered from overcrowding. We can see that, in 1724, there were twenty-four owners of a whole house, twelve owners of half a house and nine owners of one third of a house. The total number of houses owned by Jews was thirty-two. Fourteen years later, in 1738, there were twenty-five owners of a whole house, nine owners of half a house, and ten owners of a quarter of a house. In total, the Jews inhabited thirty-two houses. Just six years later, in 1744, we find only seventeen owners of a whole house, two owners of three-quarters of a house, twenty-one owners of half a house, twelve owners of a quarter of a house and two owners of one-sixth of a house. In total, they lived in thirty-three houses. As the time passed, the crowding increased. In 1760, we find only seven who owned a whole house, one owner of seven-eighths of a house, two owners of three-quarters of a house, thirteen owners of half a house, two owners of two-fifth of a house, and others with much smaller parts, amongst them two that owned only one-sixteenth of a house.

The problem of overcrowding can be seen from the will of Elyakim ben Avraham Leib that was signed on the 2nd of February 1817 before Salomon Rosenfeld as witness and Simon Deutsch as Notary, which includes the following paragraph: “If the kitchen has to be divided, it will be divided in a way that each part could put in it a baking oven.”

The distribution by profession of the Jews was, in 1754, as follows: 6 tailors, 16 merchants, 2 furriers, 15 shopkeepers, 8 teachers, 16 winemakers, 3 beer brewers, one musician, 6 grocers, one shoemaker, one barber, one waiter, one singer, one locksmith and one bookbinder.

As there was no building for a school, the lessons were given in the Synagogue and, later, in private houses. The first school building was built only in 1883. Beside the school there was also a College of Talmud (Yeshiva), whose majority of students came from out of town. The records show that, already in the reign of Empress Maria Theresa (1717-1780), there was a state Jewish school in Mattersdorf with many students. Maria Theresa had launched plans for compulsory primary education in Austria-Hungary, whereby all children of both genders from the ages of six to twelve had to attend school.

There was much attention given to education in Jewish Mattersdorf. In 1873, there were, in the Jewish school in Mattersdorf, a hundred and thirty students aged six to twelve in three classes, out of them, seventy-six boys and fifty-four girls. There were three teachers who taught them. If we compare the ratio of students to teachers, we find a ratio of forty-three pupils to one teacher in the Jewish school as against ninety-three pupils to one teacher in the Christian school. We can deduce from it that the education in the Jewish school was superior to the Christian one. In addition to the elementary school, there were also higher grades in the Jewish school, which included eleven boys and six girls aged twelve to fifteen. We can see from the pupils attending the Jewish school that the education of girls was an integral part of the education system in Jewish Mattersdorf already in the nineteenth century. The number of female pupils in the Jewish school in Mattersdorf was nearly as great as that of the males.

The Talmud College (Yeshiva) was known as one of the best in the Habsburg Empire. The Chatam Sofer(Rabbi Moses Schreiber, a former Chief Rabbi of Mattersdorf and later in Pressburg) used to say: “Rabbinical studies are to be learned in Mattersdorf.” Not everybody was accepted to the College. Anyone who wanted to be accepted had to prove his ability to master the learning.

The two communities, the Christian and the Jewish lived together in harmony. There was not much competition between them as the Christian community members were usually farmers and wine and fruit growers and the Jews were manufacturers and shopkeepers. It was said that the priest delivered a speech one day in which he accused that: “the Mattersdorf Jews have killed our savior.” The head of the Christian community came to see the head of the Jewish community and asked him: “Dear friend, what can you say in defense of the priest’s accusation?” The head of the Jewish community replied calmly: “It was not us; they were from Kobersdorf (a nearby township).” The head of the Christian community, who knew that the Mattersdorf Jews were not violent, was satisfied with the answer, and peace between the two communities was restored again.

As Jews do not play musical instruments on their holy days, the music was taken over by the Gentile population. On Simchat Tora, a Jewish holy day, as the community escorted the Rabbi from the synagogue to his home, the Gentile community joined the procession and played the music.

But not everything went smoothly in Mattersdorf. During the first half of the eighteenth century there were many calamities in the congregation. In 1831, there was a cholera epidemic in the Jewish township. It was brought in, probably, by a Jewish family of eight people that came from Baden, and that despite them being in isolation for eight days. On the 27th of September 1831, when the epidemic started, about one hundred and fifty people got infected and twenty-seven died. The Jewish township was put under isolation up to the 14th of October. The Christian population raised money to supply the Jews with bread, flour, potatoes, wood for heating and money.

In 1810, after the burning down of fifty-six houses in the Christian township, the Jewish population donated money to help their neighbors.

There were also other large fires which caused heavy damage. The fire of 1802 burned down thirty-two Christian houses and thirty-two Jewish houses. Another fire, that started out in the Christian Township in 1837, spread to the Jewish Township and destroyed many houses. Yet another fire, on the night between the 7th and 8th of July 1853 at the house of Abraham Koppel, burned down thirty-five houses in the Judengasse and affected seventy-seven families.

Running a business needed capital. The capital had to be raised and repaid. From a document of 1817 we see one such transaction:
On 19 May 1817, the couple, Mandel Deutsch and his wife, took a loan from Albin Pfaller, a noble citizen of Wr. Neustadt, a capital of 21,700 fl. Vienna currency, bearing interest of 5%, for a period of six months. The note was guaranteed by the signatures of Simon Deutsch and Lowy Hirshel on 27 May 1817.
The amount of 21,700 fl. was a very large sum. Just for comparison: in 1812, the price of a sheep was 2 fl. and the price of a milk-giving cow was 15 fl.

Many of the Jewish men of Mattersdorf joined the Austro-Hungarian Army in World War I. Just as an example, my father had 4 brothers (i.e., five boys in the family). Four of them served in the K. u. K. army. As a minor, born in 1906, their younger brother was the only boy that stayed at home.

Doing business in Mattersdorf was quite harsh. As said, the Christian population was mostly agrarian and dependent on the harvest and fruit picking for obtaining their cash. As the Christian community lacked available money, it affected also the Jewish shopkeepers. They got paid after the harvest season. Dr. Berczeller, the Jewish doctor, has a story in his book, “Time Was,” that depicts the situation. He writes:
On New Year’s Day, around five in the morning, my doorbell rang, then rang again, and again. I looked out of my window and saw, in the light of the street lamp a man with a red beard. It was Schwartz the Seltzer (every merchant had a nickname).

‘Herr Doktor, hurry,’ he shouted. ‘My wife is in labor, she’s bleeding, and Frau Handler says she is going to die.’

A few minutes later Schwartz the Seltzer and I were running towards the Judengasse. Frau Handler, the old midwife, received me with gloomy face.

‘The baby doesn’t move down, only blood comes out.’ She shrugged, ‘she will probably die.’

[Here the Doctor describes what he did, and then continues:]

The midwife’s thousand deep wrinkles spread outward and made her old face bigger as she smiled. With a quick maneuver, I extricated the baby. Frau Schwartz’s face slowly regained its color. I washed my hands and was ready to leave.

‘Herr Doktor,’ Schwartz the Seltzer said, ‘how can I thank you?’

‘A hundred schillings,’ I said. Even in Mattersburg standards, this was a modest fee.

He shook my hand but, needless to say, did not produce any money.

The next night when I came home from a call, I saw by Maria’s face that something dramatic happened.

‘What is it?’ I asked.

‘Come and see.’

As I climbed the stairs my right foot caught. I looked down and saw the lever of a seltzer bottle.

‘What is a seltzer bottle doing here?’ I asked Maria, but she did not reply. She opened the door to the corridor connecting my office with the rest of the apartment.

‘There you are,’ she said!

The corridor was filled with seltzer bottles. They stood neatly arranged in rows, like soldiers. Their rank extended to the kitchen floor and even to the dining room.

‘This afternoon,’ Maria said, ‘Herr Schwartz arrived. He blessed your name for what happened. Then he went to his horse and cart and began to take out seltzer bottles. I couldn’t stop him, not even when he passed the hundred mark. Finally he mopped his brow and said, “Two hundred seltzer bottles at fifty groschen each make one hundred schilling. Tell Herr Doktor that I don’t like to owe money.”‘
Dr. Richard Berczeller was the Jewish Medical Doctor in Mattersburg. He studied medicine at the University of Vienna and was a resident physician there. When the Jewish Doctor of Mattersburg, Dr. Max, died, the community approached Dr. Berczeller to take his place. Dr. Berczeller took a leave of absence from the Viennese Hospital and moved temporarily to Mattersburg. The times were hard for him. He had a few clients from the Christian population, but only one Jewish patient, Mrs. Zonnenstein. One day a Talmud student came to his clinic and asked him to come and pay a visit to the house of Rabbi Zobelman, the head of the Rabbinical College. When they arrived at his home, Dr. Berczeller asked the Rabbi: “What is wrong and why was I called?” The Rabbi said: “You are the physician; you tell me what is wrong with me.” After a thorough examination the doctor could find nothing wrong with the Rabbi, except that he had “flat feet.” After the doctor’s findings, the Rabbi told him that he agreed — but told the young doctor that the population was used to Dr. Max, who served for over fifty years, and could not yet absorb the fact that there was a young new doctor. The story that the physician visited the Rabbi spread around the city and the Jewish population started visiting the clinic of Dr. Berczeller.

On the 12th of March, 1938, Austria was incorporated into Germany. The local Nazis went to the Jewish quarter and started breaking the windows of the Jewish houses. Neighbors that were known as friends of the Jewish population came out against them. Dr. Berczeller, himself, was arrested by one of his patients. The Jewish bank accounts were confiscated and the shops, as well as the Jewish houses, were looted. To save theTorah scrolls, they were taken from the synagogue and brought to the Shiff-Shul in Vienna, where they later were destroyed when the Shiff-Shul synagogue was burned down onKristallnacht (= the night of broken glass).

The Jews were driven out of Mattersburg and, in September 1938, Mayor Geising declared that Mattersburg was “Judenfrei”, hoisting a white flag over the synagogue.

The Jewish houses were demolished and the synagogue, after being plundered, was blown up.

That was the end of a Jewish community that dwelled in harmony with its Christian neighbors for hundreds of years. Beside the expulsions, about 100 Mattersburg Jews, men, women and children, were sent to the death camps and killed there.

Today there are no Jews in Mattersburg. There is no synagogue, not even a graveyard. The tombstones in the Jewish cemetery were broken down. Some were used to cover the Wulka River, others, mostly in bits and pieces, are plastered on a wall without any order. The cemetery is now filled by new identical gravestones, bearing no names just a Star of David. They were put up by a Mr. Pagler, who wanted to prevent the place from being used as a soccer field or an ice ring.

The municipality honored Dr. Berczeller, naming a street after him, and recently they also named a lane in the name of the last Chief Rabbi, Samuel Ehrenfeld. The Judengasse is still there, but there are no Jews.


The enslavement in Mitzrayim and the exit to freedom

[Guest post from R’ Meir Deutsch, with some minor touch ups and additions from me]

We have many dates for what we call ShibudMitzrayim

  • enslavement in Mitzrayim: 430 years from the Brit Beyn Habetarim with Avraham;
  • 400 years from the birth of Yitzhak;
  • 210 years from the arrival of Ya’akov to Mitzrayim.

What we are missing is the several years that the Jew were enslaved and worked Be’Farech, in hard labor. For how many years were they actually slaves?

I used the Hebrew version of the names (i.e. Avraham) and Mitzrayim for Egypt.

Meir Deutsch © All rights reserved

We know that for the bondage in Mitzrayim we have three dates.

Reysh Dalet Vav = 210 years, four hundred years, and the sojourning of the children of Israel who lived in Mitzrayim for four hundred and thirty years.

How do we understand these different time spans? Our sages say

  • the real sojourning of 210 years in Mitzrayim, is from the time Jacob arrived there;
  • 400 years from the birth of Isaac (your descendants will be strangers – was said to Avraham) to the Exodus;
  • and 430 years from the Brit Beyn Habetarim to the Exodus.

Ya’acov comes to Mitzrayim in the second year of the seven years of famine. He remains in Mitzrayim for 17 years until his passing, which is 12 years after the end of the years of famine.

One could ask: why did he not return with his family to Canaan? Was the intention to settle in Mitzrayim or only temporary stay there during the years of hunger? Our ancestors lived in Canaan in tents and moved from place to place; in Mitzrayim they built for themselves houses and settled in the land of Goshen. They were no longer a nomadic tribe. The houses were not built just to be able to put the blood on the doorposts. They were a sign of some permanence.
We have seen the several years of the enslavement in Mitzrayim. We will now try to work out how many years did they actually work B’Farech—in serevitude—in Mitzrayim.

  1. Josef stands before Pharaoh at the age of 30
  2. Ya’acov and the brothers come to Mitzrayim when Josef celebrated his 39th birthday – in the second year of famine
  3. Josef died at the age of 110
  4. Josef lived another 71 years after his father and his brothers came to Mitzrayim
  5. The exodus was 210 years after the arrival of Ya’acov to Mitzrayim
    If we subtract from those 210 years, the years that Josef lived after the reunion with his father Yaakov we are left with 139 years of the children of Israel working B’Farech in Mitzrayim (assuming the enslavement began immediately at the death of Josef and the crowning of a new king who did not know Josef).

Do we have just another date on the bondage of Mitzrayim – The years of hard labour (B’Farech) of 139 years or is there a lesser period recorded? [1]

God promises Jacob that, in exile in Mitzrayim, he will be a great nation.

The Torah tells us that the number of grown up men that left Mitzrayim were: “six hundred thousand men apart from the children and the added Erev Rav… (שמות יב, לד-לה). Rashi explains: men: aged twenty or higher. Our sages say (רש”י שמות א, ז) : VaYishretzu (they multiplied): six in one belly/birth. They came to that conclusion from the many descriptions of births and from VaYischretzu – one Sheretz has many off spring at once.
How many left Mitzrayim? We know that from Ya’acov’s arrival to Mitzrayim until the Exodus we have 210 (רדו) years.
Let’s assume – and this is just an assumption, trying to calculate the large number of the children of Israel in that period of 210 years. Your mileage may differ. Here I assume two wives for each man and two and a half children on average for each wife (actually more births. The two and a half children on average are after the deaths during childbirth, natural mortality, and throwing male babies into the river ). These numbers seem reasonable to me.

Ya’acov had four child-bearing women and three children plus from each on average (we know Rachel had two and Leah had more). As we know, and assume here, the Israelites, including our ancestors, married foreign women. It is logical to adopt this assumption for our calculation:

In a generation of 18 years:

  • Every man marries two women and another woman if one of the wives died.
  • Newborns are half male and half female
  • On average each woman gave birth to only 2.5 children that reached adulthood
  • Ya’acov brings to Mitzrayim 70 souls other than women. So let’s assume 140 women

In the first generation 350 children are born, of which half are male and the other half female.
The 175 males in the second generation marry 350 women and 875 off springs are born. And so on until the middle of the twelfth generation.
The formula is: D = n * (c / 2 * w) ^ d where:
Births in the generation = D
The number of women at the start = n
Number of children born to each woman = c
The number of wives for every man = w
Number of generations = d

At the end of the 11th generation, in the 198th year after Jacob came to Mitzrayim we find by calculation:

  • Part of generation 12 are children under the age of 12
  • Generation 11, part of them are children aged 12 to 20.
  • The generation totals 3.3 million
  • The 10th generation aged 30 to 48 would come to 1.3 million men and women
  • The 9th generation aged 48 to 66 would come to 0.5 million men and women
  • From Generation 9 that survived and reached the time of redemption, Generation 10 and Generation 11 (after deducting the young people under the age of 20), we reach the number – about 600 thousand men aged 20 years and over – actually more if everyone would survive and not die of various causes within the period. However, as I said, I used particular numbers only by way of reasonable illustration.

According to these figures we could have had more males that were thrown into the Yeor and those who died for other reasons.
Part of the 11th generation, and the 12th generation are children. The total number of Jews (not including the extra mixed multitude of Erev Rav) that left Mitzrayim was about 5 million or more.

One can use different assumptions in coming to an approximation. Other assumptions will reach other numbers.
We can conclude. Rabotenu say ששה בכרס אחת . Do they need this interpretation to get to the numbers of יוצאי מצרים ? No, they do not, and I do not think that they suggested it. They came to the conclusion of six in one womb because the Tora says וישרצו and a שרץ has many offspring at once.

This subject was brought up by Fidel Castro when Rabbi Yisrael Meir Lau visited him in Cuba. As Castro could not figure out the 600 thousand, Rabbi Lau told him about “six in one womb” (ישראל מאיר לאו – “אל תשלח ידך אל הנער” עמ, 309). He still could not get the numbers and Rabbi Lau pointed out to him the Erev Rav that joined the exodus. I wonder why Rabbi Lau and Fidel Castro did not calculate and reach the number. In all likelihood they had other things to talk about too 🙂

What kind of slaves were the people of Israel. Wealth was measured in those days by how “heavy” a man was in silver, in gold, and in sheep and cattle. We are not told how much silver and gold the children of Israel had in Mitzrayim, but sheep and cattle they certainly had a plenty. When Pharaoh asked them to leave a guarantee/deposit, their sheep and cattle, they responded with no, we are going to worship G-d with our flock. When leaving Mitzrayim they took their livestock: “וצאן ובקר מקנה כבד מאד” (שמות יב, לח). I wonder who was grazing the sheep and cattle when they were working hard in Mitzrayim? Did they hire shepherds? Was Goshen so amenable to natural unaided feeding and care? Did only men labour Be’Farech, whilst females were looking after the flock? What appears here is that the children of Israel were “rather rich slaves”, heavy in sheep and cattle.

[1] ב”סדר עולם” החל ממות לוי, לא יותר מ-116 שנים. ואין השיעבוד יותר על כן.

Parshat Ki Teitzei

Thanks again to R’ Meir for his contribution.

For this week’s Parasha I concentrated on the Grapes one can eat from a vineyard that does not belong to him. This time I looked at it from a different angle, not my usual P’Shat – more like from the seventy faces of the Torah.

The two main questions are:

  1. Who can go into the vineyard and eat;
  2. Why should anyone be allowed to eat grapes in someone else’s vineyard.


If we said   שבעים פנים לתורה   everyone can add his own opinion what he understands from the written word. If I am walking and see the grapes in a vineyard, am I allowed to reach out with my hand and take a bunch? If I cannot reach the grapes, can I go into the vineyard to get them, or do I have to get the owner’s permission to go into the plot? We are near the SHMITAH year. Can anyone go into an orchard and pick up fruit, or does he have to have the owner’s permission to enter it?


מאיר דויטש© כל הזכויות שמורות

שבת פרשת כי תצא

ואכלת ענבים כנפשך שבעך

“כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך, ואל כליך לא תתן.” (דברים כג, כה)

פרשתנו דנה בין השאר באכילת ענבים.

השאלה היא: במי מדברת התורה שבא בכרם ובקמה? האם כל אחד יכול להיכנס ללא רשות הבעלים לכרם ולאכול מפרותיו?

הגמרא אומרת (בבא מציעה צב ע”א):

איסי בן יהודה אומר: ‘כי תבוא בכרם רעך’ – בביאת כל אדם הכתוב מדבר”. אבל הגמרא ממשיכה “ואמר רב: לא שבק איסי חיי לכל ברייה“, דהיינו לא לכל אדם, כי כך יבואו אנשים רבים ויאכלו את כל הפירות.

דון יצחק אברבנאל (סוף פרק כג) כותב:

לפי שבשעת המלחמה, ההולכים אליה יבואו בכרמים ובקמה ויאכלו וישבעו, גם יתנו אל כליהם, וישחיתו עץ […] הנה בעבור זה באה כאן מצוות “כי תבוא בכרם רעך”, רצונו לומר: שישמור כול אדם כרם רעהו, שדהו וכרמו שלא להשחיתו“.

מסקנתו של אברבנאל היא אם כן: כל אדם יכול להיכנס לכרם וקמת רעהו, אבל את מה שהוא יכול לעשות שם מגבילה אותו התורה – לא להשחית את הכרם. יוצא מדבריו כי השחתת העץ היא אם יתנו בכליהם, אם אתה לא מכניס לכליך אינך משחית.

נחזור לגמרא (בבא מציעה פז ע”ב):

דתניא: ‘כי תבוא’ – נאמר כאן ביאה ונאמר להלן (דברים כד, טו): ‘לא תבוא עליו השמש’ [ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש], מה להלן בפועל הכתוב מדבר, אף כאן בפועל הכתוב מדבר“.

זאת אומרת לומדים מגזירה שווה כי מדובר בפועל.

המלבי”ם (כג, כה) מתקשה בגזירה שווה זו: “והלוא קשה לגזירה שווה של ‘לא תבוא עליו השמש’, הלו שם קאי על השמש [שתבוא] וכאן על [ביאת] הפועל?“.  שתי ביאות שונות לחלוטין, אחת הליכה והשנייה שקיעה.

אבל המלבי”ם בכל זאת מקבל גזירה שווה זו. הוא מסביר כי יש שתי משמעויות ל”ביאה”, אחת ביאה ‘מקרית’ ואחת ביאה ‘קיימת’. בביאה מקרית יש צורך לומר את תוכן ביאתו, שלא כך בביאה קיימת.

“[אם כן הוא אומר, ויוצא מהנחה:] לא ייתכן שהתורה נתנה רשות לכל אדם שיבוא בכרם רעהו ושיאכל ענבים… [כי אם זאת הייה כוונת הכתוב] שהיה לו לכתוב תוכן ביאתו – כי תבוא… לאכול, […] שמה שנאמר ‘כי תבוא’ [ללא פירוט] היא ‘ביאה קיימת’ והוראתו שבה לעבודת הכרם [באופן קבוע] ובזמן שיש בו ענבים.” לפיכך ניתן לגזור גזירה שווה כי בשניהם מדובר על ‘ביאה קיימת’.

לפי המלבי”ם יוצא כי הכוונה שרק פועל העובד בכרם יכול לאכול.

הרמב”ם (הלכות שכירות יב, א) כותב בנושא:

הפועלים שהן עושין בדבר שגידולו מן הארץ… הרי על בעל הבית מצווה שיניח אותן לאכול ממה שהן עושין בו, שנאמר: ‘כי תבוא בכרם רעך…’ מפי השמועה למדנו, שאין הכתוב מדבר אלא בשכיר. וכי אילו לא שכרו, מי התיר לו שיבוא בכרם רעהו, בקמה שלו, שלא מדעתו? אלא כך הוא אומר: ‘כי תבוא’ לרשות הבעלים, לעבודה – תאכל.”

הלחם משנה מתפלא מדוע הרמב”ם אינו מתייחס לגזירה שווה שבגמרא לביסוס דיונו. הרמב”ם כנראה מתקשה לקבל את הגזירה שווה ולכן נזקק ל”מפי השמועה”.

גם הרמב”ם בדעה שהתורה מדברת על פועל העובד בכרמו של בעל הבית.

נמשיך לחקור את הסוברים שמדובר בפועל: מדוע מותר לפועל שכיר לאכול?

אלשיך (‘תורת משה’) אומר: ” ‘ואכלת ענבים’ ולא תרעב, אך הישמר לך באופן שלא יקוצו בך, שתאכל כרעבתן לצבות בטן כאוכל שלל אויביו, כי אם ‘כנפשך שבעך’, שיהיה לשובע נפשך “.

ר’ משה אלשיך נותן לפועל לאכול אבל עד לשובע הנפש.

גם רש”י מגביל את הפועל: – כנפשך: כמה שתרצה. שבעך: ולא אכילה גסה.

שני המפרשים מגיעים למסקנה כי התורה דואגת לפועל שלא יסבול בזה שעיניו רואות ונפשו משתוקקת לענבים ולא יאכל. אבל מנגד התורה דואגת לרכושו של בעל הכרם ומגינה עליו שלא ינוצל על ידי גרגרנים.

חכמי המשנה רואים את זה במבט אחר.

נחזור לגמרא: (בבא מציעה פרק ז משנה ה)

ר’ אלעזר בן חמסא אומר: לא יאכל פועל יותר על שכרו [ענבים השווים יותר משכרו היומי] וחכמים מתירים. אבל מלמדין את האדם שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו.” אם יהיה רעבתן יימנעו מלשכור אותו והוא יאבד את משרתו.

אנו רואים כי לפי המשנה, הכתוב בא לשמור על הפועל קצר הרואי, הדואג לסיפוק רגעי ומגיע לנזק של אבטלה. אין כאן חוק של הגבלה באכילה, אלא מוסר השכל לפועל.

נחזור לגמרא  (בבא מציעה צב ע”א):

” תניא: מניין לפועל שאמר: תנו לאשתי ולבני-שאין שומעין לו? תלמוד לומר ‘ואל כליך לא תתן’ “.

והתורה תמימה (ר’ ברוך הלוי עפשטיין) כותב על זה:

דהא דהתירה תורה לפועל בשעת מלאכה הוא לגרמיה, [ולמה?] “לטובתו של בעל הבית, שלא יהא הפועל מקמץ כסף משכירותו למחיית בני ביתו, והוא עצמו ירעב ויתענה בשעת מלאכה, ועל ידי כך ייחלש גופו ויתרשל במלאכתו… ולפי זה בנידון מבואר דרק לצורך גופו ממש התירה התורה לאכול, אבל לא לבני ביתו, דאז לא כן אין תועלת בתקנה זו.”

עכשיו נוכל לסכם.

מי רשאי לאכול:

  1. איסי בן יהודה וגם אברבנאל בדעה כי מדובר בכל אדם.
  2. אחרים סוברים כי הכוונה היא בפועל, בשכיר. 

מה היא כוונת התורה בנותנה רשות לאכול.

  1. לדעת רש”י ואלשיך המטרה היא לדאוג לפועל כי יאכל את מה שעיניו רואות וביטנו חושקת, אבל האוכל מוגבל כדי לשמר את רכושו של בעל הבית.
  2. לפי המשנה בבבא מציעה כוונת הכתוב לשמור על הפועל שיאכל אבל לא יגזים כדי לא לאבד את משרתו.
  3. בעל התורה תמימה רואה בזה את טובתו של בעל הבית. פועל שאוכל גופו מתחזק והוא עובד טוב יותר לכן, לו מותר לאכול, אבל לא יכול לקחת עמו, אפילו את חלקו שלא אכל, לאשתו ולבנו, כי אם כן מה הואילו חכמים בתקנתם.

Parshas Masei

Thanks to R’ Meir Deutsch for another guest post.

Parashat Mas’e

מאיר דויטש             © כל הזכויות שמורות

These are the names of the men who shall share out the land to you: El’azar the priest, and Yehushua the son of Nun.

We just finished with the twelve tribe’s presidents returning from Eretz Cna’an. The revolt of Korach, Datan and Aviram has been settled. We had thirst again, and Moshe hits the rock with his stick instead of talking to it. For that, he and his brother Aharon get punished: “Because you did not believe in me, to sanctify me in the eyes of the children of Yisra’el, therefore you shall not bring the congregation in to the land which I have given them.” (Bemidbar 20, 12)

We know that Moshe wanted very much to enter the promised land. He even tells it to Bne Israel: “And I besought the Lord {…} I pray thee, let me go over, and see the good land that is beyond the Yarden, that goodly mountain region end the Levanon…” (Devarim 3, 25). But he continues, saying to them that because of them he will not enter it: “But the Lord was angry with me for your sakes, and would not hear me…” (ibid, ibid 26).

Let us see what Rashi says about Me Mriva:

” […] כדי שלא יאמרו בעבור דור המדבר נגזר עליהם שלא ייכנסו”.

Doesn’t this Rashi seem a bit puzzled? In parashat HaMeraglim G-d says who is going to enter the promised land; is Moshe one of them? It is public knowledge who is going to enter. What Rashi says here is that Moshe and Aharon were punished, as the rest of Bne Israel, to die in the desert, because of the Meraglim, but G-d wants to exclude them from the whole Edah and finds for them another sin  – Me Merivah.

Was the punishment of perishing in the desert given to all the adults of over 20 years? Was anyone, beside Kalev and Yehoshua, excluded from this punishment?

After looking into these events, I came across Parashat Mas’e and the Pasuk in the caption: “These are the names of the men who shall share out the land to you: El’azar the priest, and Yehushua the son of Nun. (Bemidbar 34, 17)

and I asked myself: how come that El’azar Hakohen will enter the promised land and not perish in the desert as the rest?

After seeing that El’azar will enter Cna’an I went back to Parashat HaMeraglim and looked up the twelve heads of the tribes that went to Eretz Cna’an. There was no representative of the tribe of Levi in that delegation that went to Cna’an. That tribe did not go scouting the land, therefore that tribe was not one of the scouts that  הוציאו דיבת הארץ רעה

If so, than that tribe did not sin, and if it did not sin, that tribe was probably not sentenced to perish in the desert, and will be entering the promised land.

Looking back  at Parshat Korach, we can get some support to our theory. There, Korach, as a Levi, wants to rule or even be the leader, but he does not complain, like Datan and Aviram who are from the tribe of Reuven. Korach knows that his tribe is not going to perish in the desert and challenges only Moshe’s leadership. Datan and Aviram know that they are going to die in the dessert, and attack Moshe on ground of a broken promise: “Moreover thou hast not brought us to a land flowing with milk and honey, nor given us inheritance of fields and vineyards…” (Bemidbar 16, 14).

I was looking for more support for my assumption that the tribe of Levi was not sentenced not to enter the land of Milk and Honey and die in the dessert.

At the counting of the tribes in the prairies of Moav on the river Jordan, just before entering the promised land we find written: “But among these there was not a man of them whom Moshe and Aharon the priest numbered, when they numbered the children of Yisra’el in the wilderness of Sinay. (Bemidbar 26, 64-65).

Does this statement include the tribe of Levi? It says:  מפקודי […] בני ישראל במדבר סיני .  If we look at the counting of the tribes in the desert of Sinai we see that the tribe of Levi was excluded, was not counted amongst the other tribes: “But the Levites after the tribe of their fathers were not numbered among them.” (Bemidbar 1, 47), therefore, we can deduct from it, that only the one that were counted in the wilderness of Sinay did perish מפקודי […] בני ישראל במדבר סיני    , and as the tribe of Levi was not counted in the desert of Sinay, some of them, definitely Elazar, did enter Eretz Cna’an.

Moshe and Aharon needed another sin not to enter Cna’an – Me Meriva.



Parshas Shlach from R’ Meir Deutsch

If we look at what we call “Parashat Meraglim” we have two sources; one in Bamidbar ch. 13, and the second in Devarim ch. 1. These Parshiot are connected with Parashat Korach. As said, the two parshiot deal with the “Meraglim”, but there are differences. In Devarim the people asked to spy the land to enable them to set up a strategy for conquest, like Moshe himself did in Yazer (Bamidbar 21). In Bamidbar, we have twelve prominent people, who are sent on a tour mission of Eretz Canaan. There is another view, the one of Sforno, who says: שלח לך אנשים. אל תניח שישלחו הם, כמו שאמרו לעשות באומרם “נשלחה אנשים לפנינו”. You send them and be ahead of them. The following is based mainly on the view of the Ramban, but I have added a few thoughts of my own. I do not want to persuade anybody or that they should agree with the point of view I present. I might question a view, but it is not my intention to dismiss it. Each one can come to his own conclusion. He is at liberty to decide what to accept and what to disregard, but I would like your comments and feedback.

מאיר דויטש© כל הזכויות שמורות “וידבר ה’ אל משה לאמור. שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען” (במדבר י”ג, ב’). “אמר ריש לקיש שלח לך, מדעתך” (סוטה ל”ד ע”ב), וגם רש”י מאמץ פירוש זה. מלשון הפסוק זה נראה אחרת – “שלח לך” הוא לשון ציווי, ה’ מצווה את משה לשלוח. דומה למאמר ה’ לאברהם “ויאמר ה’ אל אברם, לך לך מארצך”, ציווי ולא “לרצונך”. גם מלשון הפסוקים הבאים נראה כי זה ציווי ה’, והוא גם מורה לשלוח שנים עשר נשיאים וקובע את המטרה – תיור. משה הרי שולח אותם ” על פי ה’ “. אם נקבל את דעתו של ריש לקיש, ובעיקבותיו את רש”י, נשאלת השאלה אותה שואל הרמב”ן: “מה טעם למשה רבינו בשליחות הזאת? אם הארץ טובה והעם רפה הרי טוב. ואם רעה או שהעם חזק סבור הוא שיחזירם למצרים?” ספורנו רואה גם כן כי “שלח לך” הוא לשון ציווי, ומפרש זאת: שלח לך אנשים. אל תניח שישלחו הם, כמו שאמרו לעשות באומרם “נשלחה אנשים לפנינו”. תקדים אותם ושלך אותם אתה. בספר דברים נאמר “ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהם”. בני ישראל ביקשו ממשה לצאת ולרגל לפני שהם יוצאים לכבוש את הארץ. אין בליבם כל ספק כי הארץ תיכבש על ידם, הרי ה’ נתן להם את הארץ לירושה. ברצונם לבדוק את הדרכים ואת הערים דרכם כדאי לבוא בזמן כיבוש הארץ ולגבש תוכנית לכיבוש. הרי משה עצמו השתמש במרגלים – וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לְרַגֵּל אֶת־יַעְזֵר (במדבר פרק כא). בפרשת שלח אומר ה’ “שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען […] איש אחד למטה אבותם תשלחו כל נשיא בהם”. כאן אומר ה’ לשלוח את הנשיאים לתור את הארץ ולא לחפור (לרגל), לריגול אין שולחים שנים עשר אנשים, והם גם לא אנשים פשוטים אלא נשיאי השבטים. לריגול שולחים אנשי חרש בודדים שעברו אימון ויודעים כיצד לרדת מגג בחבל ולמנוע את הצורך לעבור דרך חומת העיר ושומרי שעריה. “וייטב הדבר בעיני” אומר משה, והוא שולח אותם לתור את הארץ וקובע את המסלול “עלו זה בנגב ועליתם את ההר” – תיור ולא ריגול. אבל מלבד זאת הוא מצווה אותם לעשות מספר דברים בשעה שהם תרים את הארץ – “וראיתם את הארץ מה היא, ואת העם אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים. ומה הארץ השמנה היא אם רזה, היש בה עץ אם אין…”. רש”י מצטט את דברי ריש לקיש במסכת סוטה ומוסיף “אני אמרתי להם שהיא טובה” ולכן מדוע עליהם לשלוח אנשים לבדוק זאת. כפי שאמרנו, בני ישראל פנו אל משה וביקשו לשלוח מרגלים, הם כלל לא ביקשו ללכת ולבדוק אם הארץ היא טובה או לא – לכן תמוהים דברי רש”י המאמץ את דבריו של ריש לקיש. אם בדיקת טיבה של ארץ כנען הוא חטא אז זה משה שביקש לברר אם הארץ היא שמנה או רזה, היש בה עץ או אין, ולא בני ישראל. כל שנים עשר הנשיאים התרים (שם מוצלח יותר מאשר מרגלים, כי הם יצאו לתור את הארץ ולא לרגל) חזרו מארץ כנען ובאו לפני משה ולפני אהרון ולפני העדה ונותנים דוח על מה שהיה עליהם לבדוק לפי הוראתו של משה, הכל דברי אמת. בתוך הדיווח הם אומרים “אפס כי עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאוד וגם ילידי הענק ראינו שם”. הארץ היא טובה, ארץ זבת חלב ודבש וראו פרותיה, אבל העם היושב בארץ חזק, עריו גדולות ובצורות וגם ענקים יש ביניהם. מתוך הדברים “אפס כי עז העם” ייתכן, אולי, יהיה קושי כל שהוא בכיבוש הארץ, וייתכן והיו לחישות פה ושם בנושא. כדי להסיר את הספק ביכולת בני ישראל לכבוש את הארץ אומר שם כלב “עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה”. הארץ ניתנה לנו ירושה מאת ה’, ולכן אם ה’ מוריש לנו את ארץ כנען אז ודאי נוכל לכבוש אותה לנו. כאן, לדעתי, כנראה, מסתיים דיווח הנשיאים, האסיפה מתפזרת והעם חוזר לאוהליו. לאחר סיום האסיפה באו חלק מהתרים לאוהלי בני ישראל “ותרגנו באהליהם” (דברים א’, כ”ז), לא באסיפת העדה ולא לפני משה ואהרון, אלא באוהליהם, שם הם מתארים את התיור מעט בצורה אחרת. הארץ הטובה הזאת, ארץ זבת חלב ודבש, אינה מתאימה לאנשים רגילים כמונו, היא טובה למגורים רק לאותם ענקים ואנשי המידות היושבים בה, לאחרים היא ארץ אוכלת יושביה. בשיחות פרטיות אלה באוהלים אין תושבי ארץ כנען יותר אנשים רגילים ופה ושם כמה ענקים “וגם ילידי ענק ראינו שם”, אלא “וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מידות” – אבל לא רק ענקים רגילים אלא יותר מזה “שם ראינו את הנפילים בני הענק מן הנפילים”, ועל ענקים, אנשי מידות ונפילים אלה “לא נוכל לעלות […] כי חזק הוא ממנו”. כאשר שומעים העם את דבריהם שנאמרו באוהליהם “ויבכו העם בלילה ההוא”, ובבוקר הם משכימים ומתלוננים על משה ועל אהרון. כאן נכנסים לוויכוח יהושע וכלב, והם אומרים לעם “אך בה’ אל תמרודו, ואתם אל תראו את עם הארץ כי לחמנו הם, סר צילם מעליהם וה’ אתנו”. גם יהושע וכלב, שראו את הארץ ואת העם היושב בארץ כנען יודעים כי בדרך הרגילה יהיה קשה לכבוש את הארץ. גם הם, כנראה בדעה כי חזק הוא ממנו (לפי הפשט ולא לפי רש”י), אבל בגלל שה’ אתנו נצליח להתגבר עליהם ולרשת אותה. הם מבקשים מהעם שיאמינו בדברי ה’, ושלא ימרדו בו בכך שהם אומרים לא נוכל לעלות. ה’ גוזר את הדין עם דור המדבר הבוגרים ואומר “כל מנאצי לא יראוה (את ארץ כנען)”. והעונש : “במדבר הזה יפלו פגריכם […] אם אתם תבאו אל הארץ אשר נשאתי את ידי לשכן אתכם בה” (במדבר כט-ל). ה’ יודע כי דור שעבוד מצרים לא יוכל לחשוב במונחי חירות. לא יוכל לקבל על עצמו אחריות לדאגה על עצמו כאשר במצרים היה רגיל כי הכל נעשה עבורו על ידי אחרים. ודאי לא יצא למלחמות כיבוש, ובקושי יילחם נגד אויב שתוקף אותו, וגם זאת לאחר שקיבל עזרת שמיים. כדי שיקום עם חופשי ועצמאי, על דור יוצאי מצרים להיעלם, ותחתיו צריך לקום דור חדש, דור המדבר, שאינו יודע שיעבוד ואינו עובד אחרים בפרך. דור החייב לארגן את חייו בעצמו ולקבל עליו אחריות. עליו לקבוע חוקים ומשפטים ולהקים את המוסדות המארגנים את חיי היום יום. רק דור זה, דור המדבר, יכול להילחם לכיבוש ארץ כנען. לפיכך היה על ה’ להוליך את העם ארבעים שנה במדבר, עד תום כל הדור ההוא של יוצאי ממצרים. הרמב”ם (מורה נבוכים לב) אומר: “שיהיה מחוכמת השם להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה, כמו שנודע שההליכה במדבר ומיעוט הנאות הגוף […] יולידו הגבורה […] ונולדו גם כן אנשים שלא הרגילו בשפלות ועבדות”. ובפרק כד הוא כותב: “וידוע כשלולא טורחם ועמלם במדבר לא היו יכולים לכבוש את הארץ ולא להילחם ביושביה.” “ועבדי כלב, עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי”, הוא שאמר בזמן דיווח התרים לפני משה ואהרון והעדה “עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה”. אותו “והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורשנה” (במדבר, י”ד,כ”ד). שלשה אמרו אמת ונאבדו מן העולם נחש ומרגלים ודואג. (תולדות יצחק בראשית פרק ב) .

Guest post on Shavuos by R Meir Deutsch

Please note the copyright.

The following is a continuation to the article of “Why do we count the Omer”.
We tried there to explain that our sages fixed the date for Shavuoth to the Sixth of Sivan to enable us to call that festival also “Chag Matan Torathenu”.
In the following article I try to find out if our sages did succeed with their aim. Is the Sixth of Sivan “Chag Matan Torathenu”?
As I usually say: beside the sources quoted, the rest are my assumptions. You can either accept them or not.
I would appreciate your comments and opinions.

חג השבועות מאיר דויטש סיוון תשע”ד
© כל הזכויות שמורות

חג השבועות הוא החג היחיד שהתורה אינה נותנת לו תאריך. לא נאמר בו “בחודש השלישי בששה לחודש”. החג נקבע על-ידי ספירה הידועה כספירת העומר. לאחר שבעה שבועות של ספירה מחג המצות חוגגים חג. ידועה המחלוקת בין הבייתוסים ובין חז”ל בעניין הספירה. הראשונים סופרים ממחרת יום השבת שלאחר חג המצות ואנו סופרים למחרת יום ראשון של החג ללא הבדל באיזה יום בשבוע הוא חל. בקביעת חז”ל כי ספירת העומר תתחיל ביום שלאחר חג המצות מקבע את חג השבועות ליום ו’ בסיוון(ראה המאמר על ספירת העומר).

לחג זה גם אין שם ייחודי משלו. בתורה עצמה הוא נקרא במספר שמות.
חג הקציר – בשמות כג הוא: “חג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה”.
חג שבועות – שמות לד שמו: “וחג שבועות תעשה לך ביכורי קציר חיטים”.
יום הביכורים – במדבר כח נקרא: “וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה”.
חז”ל מוסיפים:
עצרת – שם זה ניתן על ידי חכמינו הרואים בו כנראה המשכו של חג המצות, ואת אותם השבועות שביניהם כימי חולו של מועד (ראה רבנו בחיי בנושא-ויקרא כג, טז). חג השבועות הוא עצרת של חג המצות כמו עצרת שלאחר חג סוכות.
בחג המצות נאמר (דברים טז):
(ז) וּבִשַּׁלְתָּ֙ וְאָ֣כַלְתָּ֔ בַּמָּק֕וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֪ר ה’ אֱלֹהֶ֖יךָ בּ֑וֹ וּפָנִ֣יתָ בַבֹּ֔קֶר וְהָלַכְתָּ֖ לְאֹהָלֶֽיךָ:
(ח) שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצּ֑וֹת וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י עֲצֶ֙רֶת֙ לַה’ אֱ – לֹהֶ֔יךָ לֹ֥א תַעֲשֶׂ֖ה מְלָאכָֽה:

אנו רואים כאן כי לחג המצות יש כבר עצרת משלו ביום השביעי. האם הוא צריך עצרת שנייה, נוספת, בתום ספירת העומר?
וחג מתן תורה – שם שאינו מוזכר בתורה אבל רבותינו רואים בתאריך זה את יום מתן תורה.

הבה נבדוק כיצד זה חג מתן תורה.

בשמות יט נאמר: “בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני”.
רבותינו אומרים: בחודש = בראש חודש. חודש השלישי = סיוון.
הגמרא אומרת (שבת פב, ב) כולי עלמה סוברים:
יציאת מצרים ביום ה’.
קבלת תורה ביום שבת.
אני אוהב חישובים. ננסה להגיע עם המשוואה הזו של הגמרא לחג השבועות.

בדיקה בלוח מראה לנו כי חודש ניסן תמיד מלא (30 ימים) וחודש אייר תמיד חסר (29 ימים).
אם טו בניסן הוא יום ה’ הרי א’ אייר הוא יום שבת ולכן א’ בסיוון הוא יום א’.
אם א’ בסיוון הוא יום א’ אז ו’ בסיוון הוא יום ו’ ולא יום שבת שהיא נקודת המטרה שלנו כדי להגיע לסברת רבותינו. אם כן, קבלת התורה או שלא היתה בשבת או לא היתה ב-ו’ בסיוון.

ננסה לפתור בדרך אחרת:
אנו סופרים (ספירת העומר) ממחרת יציאת מצרים. אם יציאת מצרים הייתה ביום ה’ אז נתחיל בספירה באותה שנה ביום ו’.
שבעה שבועות מסתיימים אם כן ביום ה’ ויום החמישים הוא יום ו’.
אם התורה ניתנה ביום השבת הרי יום מתן תורה אינו חל ביום החמישים שהוא שבועות אלא ביום החמישים ואחד שהוא ז’ בסיוון.
בכל החישובים הגענו לאותה תוצאה – או שהתורה לא ניתנה ביום ו’ בסיוון אלא בז’ בו, או שהתורה לא ניתנה בשבת.

את הדיון בנושא אנו מוצאים במסכת יומא ד, ב. כאן כולם בדעה שהתורה ניתנה ביום השבת. הדעות השונות הן אם מתן תורה היה ביום ו’ בסיוון או ביום ז’ בו. הגמרה אומרת:
“דתניא: בששה בחודש ניתנה תורה לישראל, רבי יוסי אומר: בשבעה בו.”
תנא קמא סובר כי התורה ניתנה ב-ו’ בסיוון (תומך בדעה זו גם רבי יוסי הגלילי) וכדי שהחישוב יצא נכון ויגיע למטרתו ש-ו’ בסיוון הוא יום שבת, הוא סובר כי באותה שנה היה חודש אייר מלא (30 ימים ולא 29 ימים) – (ראה שבת פז, ב): “ריש ירחא דאייר שבתא, וריש ירחא דסיון – חד בשבת, קשיא לרבנן! אמרי לך רבנן: אייר דההיא שתא – עבורי עברוה”. כך מנסים לפתור את עניין הלוח שיתאים הן ל-ו’ בסיוון והן שיחול ביום שבת. אבל עתה נוצרה לדעה זו בעיה אחרת, בעייה שהברייתא אינה מזכירה: השאלה של מספר הימים. הרי אם אייר מלא, הימים מחג המצות לחג השבועות וליום מתן תורה מסתכמים ב-51 כאשר לפי התורה חג השבועות הוא ביום החמישים.

לעומת התנא קמא, רבי יוסי סובר כי מתן תורה לא היה בחג השבועות אלא ביום ז’ בסיוון שהוא ביום השבת באותה שנה, ולפי חישוביו עולם כמנהגו נוהג ולוח השנה אינו משתנה, ואין צורך לעבר את חודש אייר של אותה שנה, סופרים מחג המצות לשבועות רק חמישים יום. אבל, לפי חישוביו, יום מתן תורה אינו בחג השבועות אלא הוא יום אחד אחר חג השבועות – ז’ בסיוון. גם רבי עקיבא סובר כרבי יוסי שהתורה ניתנה בז’ בסיוון.

בתפילת “יעלה ויבוא” אנו מזכירים את החג “חג השבועות” אבל למרות קביעה זו של רבי יוסי אנו ממשיכים לקרוא (האם בטעות?) בתפילת שחרית ובתפילת מוסף את חג השבועות “זמן מתן תורתנו”.

יש לציין כי לתושבי חוץ לארץ יש כאן יתרון בחג שבועות לעומת תושבי ארץ ישראל. היושבים בגולה עושים את חג השבועות יומיים, בכך הם מקבלים את חג מתן תורתנו הן בששי בסיוון וכן בשביעי בסיוון, דהיינו גם כדעת תנא קמא וגם כדעת רבי יוסי.

חג שבועות, חג הקציר וחג הביכורים שמח.

picture from the incredible tide

Why do we have to count the Omer?

This a guest post from R’ Meir Deutsch. It is copyright and should not be used or copied in any form without Meir’s permission.


Why has Shavuoth no fixed day in the Bible? How did Shavouth turn out to be Chag Matan Toratenu?


These are some of the questions I asked myself. I shall try and find the answers below. Beside the sources mentioned, all the rest are my assumptions  – you can either accept them or disregard them, but would appreciate your opinions and comments.

I chose Hebrew as I think that mixing Hebrew with English sometimes confuses.

ספירת העומר
     מאיר דויטש ניסן תשע”ד
© כל הזכויות שמורות

התורה אומרת לנו: “וספרתם לכם ממחרת השבת…”

מהי ספירת העומר? מהי “ממחרת השבת”?

כל החגים שבתורה ניתן להם תאריך, כמו שאומרת התורה: “אלה מועדי ה’ מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם”:

“בחודש הראשון ב-14 לחודש בין הערביים פסח, וב-15 לחודש הזה חג המצות, שבעת ימים ביום הראשון מקרא קודש וביום השביעי מקרא קודש.” כך גם בחגים האחרים.

בפרשת אמור, מופיעה הנפת העומר בין חג הפסח לחג השבועות. מה נאמר שם:

וידבר ה’ אל משה לאמור. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה, והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את העומר לפני ה’ לרצונכם, ממחרת השבת יניפנו הכהן. […] ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה…

וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום.” לאחר אותן שבעה שבועות, ביום החמישים, אומרת התורה: “וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש יהיה לכם…”. חג שהתורה לא נותנת לו לא תאריך ולא שם. אתם תקבעו את היום בו יחול החג על ידי ספירה, ספירה שמתחילה ממחרת השבת.

ממחרת השבת קובעת:

א.    את יום הנפת העומר,

ב.     את תחילת הספירה לקביעת חג השבועות,

ג.      לפיכך את קביעת חג השבועות עצמו.

מה היא אותה שבת שממחרתה אנו מתחילים לספור? לפי הפשט שבת זו היא השבת הראשונה לאחר יום טוב ראשון של חג המצות, דהיינו יום א’ הראשון לאחר אותו יום טוב הוא היום הראשון לספירה. ספירה זו נותנת לנו גם כן שבע שבתות תמימות, שבועות המתחילים ביום א’ ומסתיימים ביום שבת.

ספירה זו אומצה על ידי הבייתוסים/צדוקים, ולאחריהם על ידי הקראים והשומרונים.

לעומתם, מסורת חז”ל היא כי ממחרת השבת פירושה ממחרת יום טוב ראשון של חג המצות [מנחות סה, ב], ולא חשוב באיזה יום בשבוע נופל אותו יום.

חכמינו ניסו להוכיח בדרכים שונות מדוע הבאת העומר היא לא ביום א’ הראשון אלא ממחרת יום טוב. לא אכנס לכולם אבל נבדוק כמה מהם.

 “אמרו להם חכמים [לבייתוסים] שבת בראשית קרויה שבת ויום טוב קרוי שבת…”. האומנם? הרי התורה אינה משתמשת במונח שבת כיום טוב בשום מקום, התורה משתמשת ליום טוב במונח “שבתון”, ביום הראשון שבתון…, מלבד ביום הכיפורים, וגם שם המונח הוא “שבת שבתון”. אם מאמצים ששבת היא יום טוב, מה פירוש שבת בהמשך “עד ממחרת השבת השביעית…”?

רבי יוחנן בן זכאי מקבל את הפירוש של הבייתוסים, ממחרת השבת זה מיום א’ בשבוע ולכן יש לנו שבעה שבועות תמימים. כל זה נכון לדבריו כאשר יום טוב חל בשבת. אבל אם יום טוב חל באחד הימים האחרים בשבוע  אז אין לנו שבעה שבועות תמימים ולכן אומר לנו הכתוב : “תספרו חמישים יום”. לפיכך נאמרו שני הדברים, שבועות וימים, כך שביום טוב שחל בשבת תספרו שבע שבתות תמימות, ביום טוב שחל בימי השבוע האחרים תספרו חמישים יום. [ראה רש”י שם].

רבי שמעון בן אלעזר מביא ראיה מהפרדוקס של פסח [מנחות סו, א]. “כתוב אחד [דברים טז] אומר ששת ימים תאכל מצות וכתוב אחד [שמות יב] אומר שבעת ימים מצות תאכלו. הא כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? [והוא מסביר] מצה שאי אתה יכול לאוכלה כל שבעה, אוכלה ששה מן החדש.” כי ביום הראשון, לפני הנפת העומר, החדש אסור. מצות אוכלים שבעת ימים, יום ראשון מישן וששת הימים הבאים מחדש.

“רבי יוסי אומר [מנחות סו, א] ממחרת השבת ממחרת יום טוב, יכול ממחרת שבת בראשית? וכי נאמר ממחרת שבת בפסח? והלא לא נאמר אלא ממחרת השבת, והרי כל השנה מלאה שבתות צא וחשוב מאי זו שבת…”. הרמב”ן רואה בהוכחה זו “שזו גדולה שבראיות”.

בהנפת העומר מביאים קורבן ” ועשיתם ביום הניפכם את העומר כבש תמים בן שנתו לעולה לה’.” אם יום הנפת העומר משתנה ואינו ידוע אז מובן שאין אפשרות לתורה להכניסו בין קורבנות המוקרבים בשבעת ימי חג המצות. אבל אם ידוע כי הקורבן של כבש בן שנתו שבהנפת העומר הוא תמיד היום הראשון של חול המועד פסח, מדוע לא נאמר,לאחר קורבנות של אותו היום מלבד עולת הנפת העומר וניסכה? והוא יתווסף לשבעת הכבשים של חג המצות?

שאלה לגיטימית יכולה להיות: מדוע לא ניתן לא להנפת העומר ולא לחג השבועות תאריך כמו לשאר הימים טובים ועלינו לקבוע את חג השבועות לפי ספירה?

ושאלה שנייה:

אם חג השבועות נקבע לפי ספירה, האם הוא יחול מידי שנה בתאריך זהה, או שמא תאריכו אינו קבוע ולכן גם התורה לא יכולה לנקוב בתאריך

לשאלתנו הראשונה מצאתי את דבריו של רבינו בחיי, שכנראה שאל את אותה שאלה, ותשובתו מעניינת. הוא אומר:

רבינו בחיי (ויקרא פרק כג פסוק טז) אומר:

שלא הזכירה תורה חג שבועות ביחוד [במפורש] כשאר החגים ושיאמר כן: “בחדש השלישי בששי בו חג השבועות”, כמו שאמר בפסח: “בחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות”, בא ללמד כי הוא חג נגרר אחר מצות העומר, ומ”ט יום הספורים בין ראשון של פסח עד השבועות, הנה הם כחולו של מועד בין ראשון של סוכות ושמיני עצרת.

כוונתו היא כמו בסוכות ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון וביניהם חולו של מועד, כך כאן ביום הראשון חג המצות ולאחר 49 ימים של מאין חול המועד, ביום החמישים חג הביכורים. אבל קשה, כי באמצע חול המועד הזה יש לנו את חג יום השביעי של חג המצות.

לשאלתנו השנייה, ברצוני להביא כאן את הברייתא במסכת ראש השנה (ו,ב) האומרת:

“תני רב שמעיה: עצרת [חג השבועות] פעמים חמישה, פעמים ששה, פעמים שבעה, הכיצד? שניהם מלאים [ניסן ואייר] חמישה, שניהם חסרים שבעה, אחד מלא ואחד חסר ששה.”

גם בתוספתא מסכת ערכין (פרק א הלכה ט)  [אחר הדיון על חודשים מעוברים] אנו מוצאים:

עצרת פעמים שחל להיות בחמשה ובששה ובשבעה לא פחות ולא יותר ריהודה אומר חל להיות בחמשה סימן רע לעולם בששה סימן בינוני בשבעה סימן יפה לעולם אבא שאול אומר כל זמן שיום טוב של עצרת ברור סימן יפה לעולם:

כאן אנו רואים כי לפני חכמי התלמוד עמד לוח שנה שונה מזה שלנו היום. לפי אותו לוח אין תאריך קבוע לחג השבועות. הוא אינו חל כל שנה ב-ו’ בסיוון. אם כן, לפי ברייתא זו, ברור כי אין התורה יכולה לקבוע תאריך לחג השבועות ועלינו לקבוע אותו לפי ספירה.

ידוע לנו כי לפי התורה חודש הוא בן 30 ימים. אנו רואים זאת אצל נח. המבול התחיל “בחודש השני ב-17 יום לחודש, ביום הזה נבקעו כל מעינות רבה…” ובהמשך “ותנח התיבה בחודש השביעי בשבעה עשר יום לחודש. ..” בדיוק 5 חודשים. מלבד תאריכים אלה נותנת לנו התורה גם את הימים: “מקצה חמישים ומאת יום”. דהיינו חודש הוא בן 30 ימים.

בספר היובלות (ו, כט) יש לנו לוח אחר: “חמישים ושנים שבועות ימים והם הוֹוִים שנה שלמה […] ואתה צו את בני ישראל לשמור את השנים לפי מספר זה, שלוש מאות וארבעה וששים יום הם שנה תמימה…”

ספר היובלות ממשיך: “ויהיו אלה אשר יביטו אל הירח והוא ישחית את הזמנים הקבועים ויקדים בכל שנה בעשרה ימים” [חודש בן 29 ימים וחודש בן 30 ימים לחילופין]. {שנת החמה ארוכה משנת הלבנה ב-10 ימים 21 שעות ו-204/1080 חלקי שעה.}

אם ניקח לוח זה שבספר היובלות, שהוא תמיד בן 52 שבועות שלמים, הרי נוכל לפתור את המחלוקת בין הבייתוסים לבין חז”ל. לפי לוח זה כל תאריך בלוח יחול תמיד באותו יום בשבוע בכל שנה, כך שייתכן ויום ראשון של חג המצות היה ביום שבת, ולמחרתו “ממחרת השבת” הונף העומר והחלה הספירה. כך כל שנה ושנה חל “ממחרת השבת” ביום א’ בשבוע.

אם נעבור לספר דברים (טז, ט) שם נאמר: “שבעה שבועות תספור לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות”. כאן אין הספירה מתחילה “ממחרת השבת” אלא מזמן שקובעת החקלאות, הבשלת התבואה {שעורה}. הנפת העומר בתחילת הספירה בקציר שעורים, ובסיום הספירה שתי הלחם בחג השבועות בקציר החיטים. גם מלך בבל הביא בזמן קציר השעורים, בחודש ניסנוּ, מנחה לאלוהיו מראשית פירותיו. (לוח השנה הבבלי שימש כנראה את אבותינו שבעצם אימצו אותו. בלוח זה שמות החודשים דומים לחודשים שלנו, וגם הבבלים הוסיפו אדרו שני בלוח במחזור של 19 שנים.)

אנו גם רואים את ההבדל בין העלייה לרגל בחג הסוכות לבין זו של חג המצות. בסוכות נאמר (דברים טז, טו): “שבעת ימים תחוג לה’ אלוקיך במקום אשר יבחר…”, שבעת ימים בירושלים. לעומת זאת בפסח נאמר (שם, ה): “לא תוכל לזבוח את הפסח באחת שעריך […] ובישלת ואכלת במקום אשר יבחר ה’ אלוקיך בו [אבל עולי הרגל לחוצים לצאת לקציר התבואה שבשלה, והפסוק ממשיך] ופנית בבוקר והלכת לאוהליך”. חזור הביתה והחל בקציר.

ננסה לפתור את הבעיה. בהנפת העומר נאמר אומנם ממחרת השבת”, וגם “מהחל חרמש בקמה” אבל גם נאמר “והניף את העומר לפני ה’ לרצונכם…”, כאן אומר שד”ל: “והרשות בידנו להניף את העומר ביום שנרצה”. אבל כאשר נבחר את היום, נבחר כך שלא יהיה זה יום השבת אלא ממחרת השבת, שכאן נפרשו לאו דווקא ביום א’ בשבוע אלא בכל יום חול בשבוע. על פי זה קבעו חז”ל (לרצונם) את יום הנפת העומר ביום הראשון של חול המועד, ולפי “לא ב’ ד’ ו’ פסח” לא יחול יום ראשון של חולו של מועד לעולם ביום השבת.

לאחר כל הלוחות האלה, כדי להכניס אותנו לתלם, קבעו רבותינו עבורנו לוח שנה חדש, לוח מודרני, המשלב בתוכו את שנת הלבנה ואת שנת החמה וזאת כדי להביא לכך שפסח יהיה בחודש האביב (הם הצליחו בזה ברוב השנים אבל לא בכולם), ובלוח זה קבעו תאריך לחג השבועות שיחול תמיד ביום ו’ בסיוון ולא ינוע, כפי שנאמר בתלמוד, בין ה’, ו’, ו-ז’ בו.

כדי שחג השבועות יחול תמיד ביום ו’ בסיוון, הם קבעו את יום הנפת העומר למחרת היום הראשון של חג המצות, יום קבוע שלא ינוע יותר “לרצונכם”.

קביעת חג שבועות בששי בסיוון מאפשר לנו גם לומר בתפילת החג חג “זמן מתן תורתנו”, דבר שלא יכולנו כאשר החג היה נע בין ה, ו, או ז, בסיוון.

What we can see is that by fixing the date for the Omer and by that, the date for Shavuoth, our sages also transformed Chag HaShavuoth from a Chag without a name, Atzeret or Yom Habikurim to Chag Matan Toratenu.

חג כשר ושמח.

Shaul Hamelech’s מלחמה with עמלק

The following is a nice guest post from R’ Meir Deutsch. I know he would appreciate comments and הערות especially from those of you (unlike me who is an עם הארץ in Tanach.)

Please note all of R’ Meir Deutsch’s posts are copyright, which means you need to get permission from him before you reproduce them in any way.

Unfortunately the sources were in a different colour in the original, but WordPress seems to ignore that.


מאיר דויטש                            תמחה את זכר עמלק והמלך שאול


התורה אומרת “זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצריים. אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוקים. והיה בהניח ה’ אלוקיך לך מכל אויבך מסביב, בארץ אשר ה’ אלוקיך נותן לך נחלה לרשתה, תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים לא תשכח” (דברים כ”ה, י”ז-י”ט).


שאול המלך מקבל צווי לצאת למלחמה בעמלק. הציווי הוא

“כה אמר ה’ צבאות, פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל, אשר שם לו בדרך בעלותו ממצריים. עתה לך והכית את עמלק והחרמתה את כל אשר לו ולא תחמול עליו, והמתה מאיש ועד אישה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור (שמואל א, ט”ו, ב-ג).


לאחר הקרב כועס ה’ על שאול ושולח אליו את שמואל ואומר לו “ניחמתי כי המלכתי את שאול למלך כי שב מאחרי ואת דבריי לא הקים” כי לא קיים את הצו להחרים את כל אשר לעמלק, “ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר”.

שאול המלך יוצא לקראת שמואל כדי לברכו לשלום, ולפני שזה האחרון, שמואל, החל בדברו אומר לו שאול: ” ברוך אתה לה’, הקימותי את דבר ה’ ” (שם י”ג).

כאן נשאלת השאלה, כיצד שאול, שהוא מלך ישראל, אומר לשמואל “הקימותי את דבר ה'”, כאשר הוא יודע כי העם לקח צאן ובקר מהשלל, ואגג מלך עמלק אומנם נישבה אבל לא הוצא להורג?

גם כאשר שמואל מוסר לשאול את הודעת ה’ “וישלחך ה’ בדרך ויאמר לך והחרמת את החטאים, את עמלק, ונלחמת בו עד כלותם אותם. ולמה לא שמעת בקול ה’ ותעט אל השלל ותעש הרע בעיני ה'” (שם י”ח, י”ט), מה משיב לו שאול? “ויאמר שאול אל שמואל, אשר שמעתי בקול ה’, ואלך בדרך אשר שלחני ה’ (שם כ’).


כיצד מצדיק את עצמו שאול בפני שמואל? מדוע חושב שאול כי הקים את דבר ה’, שמע בקול ה’, הלך בדרך אשר שלחו ה’?

בניגוד לשמואל, שהוא נביא, שאול הוא מלך, הוא איש צבא שיוצא למלחמה בראש חייליו, הוא המצביא העליון, ולכן עליו לפעול בתור שכזה. הוא למד מההיסטוריה הצבאית היהודית והעתיק אותה למלחמתו שלו בעמלק. בכיבוש הארץ על-ידי יהושע צווה גם הוא להחרים. ה’ אומר ליהושע “ועשית לעי ולמלכה כאשר עשית ליריחו ולמלכה, רק שללה ובהמתה תבוזו לכם …” (יהושע ח’ ב’). ומה נאמר ביריחו “והייתה העיר חרם היא וכל אשר בה לה'” (שם ו’ י”ז). וכיצד פעל יהושע כאשר נכבשה עי על-ידי האורב (המערב) והועלתה באש? “ואת מלך העי תפסו חי ויקריבו אותו אל יהושע” (שם ח’ כ”ג). רק אחרי ככלות ישראל להרוג את כל יושבי העי, שורף יהושע את העיר ותולה את מלכה. במלחמתו של יהושע בחמשת מלכי האמורי (ירושלים, חברון, ירמות, לכיש ועגלון) נסו אלה למערה להיחבא.

מה עושה יהושע? “ויאמר יהושע, גלו אבנים גדולות אל פי המערה, והפקידו עליה אנשים לשמרם. ואתם אל תעמדו, רדפו אחרי אויביכם וזינבתם אותם ” (שם י’ י”ח-י”ט). רק ככלות יהושע ובני ישראל להכותם מכה גדולה מאוד עד תומם, אומר יהושע “פיתחו את פי המערה והוציאו אלי את חמשת המלכים האלה מן המערה” (שם כ”ד), ורק אז היכם והמיתם ויתלם על עצים.


שאול המלך, כמצביא, למד את דרכי המלחמה. הוא יודע כי כל זמן שמלך חי, גם אם הוא נשבה או נותק (במערה) מצבאו, אין ממליכים מלך במקומו. התוצאה היא כי הלוחמים נשארים ללא מנהיג וכך קל יותר להביסם בקרב. לאחר תבוסת האויב אפשר להתפנות לצווי  גם לגבי המלכים. כך גם עשה שאול עם אגג מלך עמלק, הוא אומר לשמואל “[…] ואביא את אגג מלך עמלק” (שמואל א ט”ו, כ’), מלך עמלק נלקח בשבי, לא שחררתי אותו (ראה רד”ק האומר בעניין זה: “אם לא המיתיו עם האחרים לא שלחתיו לנפשו, הנה הביאותיו ויומת”).

זה דרכו של מלך בניהול מלחמה.


עתה נשארת פתוחה שאלת השלל.

כאשר אומר שאול לשמואל לראשונה “הקימותי את דבר ה'”, שואל אותו שמואל “ומה קול הצאן הזה באוזני, וקול הבקר אשר אנוכי שומע” (שם ט”ו, י”ד). מה משיב לו שאול? “מעמלקי הביאום, אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר למען זבוח לה’ אלוקיך, ואת היותר החרמנו “(שם ט”ו). מתשובתו זו של שאול לשאלתו של שמואל אנו מניחים כי שאול פירש את “חרם” כחרם לה’, למען זבוח לה’ ולא כשלל. חיזוק לפירוש זה אנו רואים מהעובדה כי חמל העם על מיטב הצאן והבקר, דהיינו הבהמות הטהורות אותן ניתן להקריב קורבן לה’. העם לא חמל על מיטב הגמל או על מיטב החמור (ניזכר בצווי המקורי “והמתה מאיש ועד אישה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור”). אם העם היה בוזז לעצמו הוא היה בוזז גם את מיטב הגמל והחמור.

לכן חוזר ואומר שאול אל שמואל כי קיים את דבר ה’.


שמואל שוכנע כנראה מדבריו של שאול ומניח לנושא של קיום הציווי. מה שחורה לשמואל זה חוסר המנהיגות שהראה שאול כלפי העם. שאול רצה להחרים גם את הצאן והבקר, אבל העם  ביקש ממנו להחרימם לה’, ייתכן ואמרו כי בכך לא יצטרכו להקריב קורבן תודה על ניצחונם מהצאן והבקר של עצמם. אנו רואים תוכחה זו בדבריו אל שאול: “ויאמר שמואל, הלוא אם קטון אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה” (שם ט”ו, י”ז), ושאול מודה “ויאמר שאול אל שמואל, חטאתי כי עברתי את פי ה’ ואת דבריך, כי יראתי את העם ואשמע בקולם” (שם כ”ד). אדם שאין לא כושר מנהיגות אינו יכול להיות מלך, לפיכך העונש הוא העברת המלוכה לרעך הטוב ממך.


פורים שמח!