Hard Cheese, Shavuos and the wait

The Shach and others discuss the criteria for waiting between cheese and a meat meal. Many have a Minhag on Shavuos to start with milchiks and then (some even bench after washing) and then have a Fleishig meal. Some only eat Milchigs (and yes, we don’t have Bsar Shlomim so wine fulfills Simchas Yom Tov. In addition it’s also a question of personal proclivity: you wouldn’t pasken that someone who dislikes meat should eat it on Yom Tov any more than you would ask someone who is lactose intolerant to suffer stomache aches with milchiks … Some Acharonim take the ‘meat’ ads general but not compulsory component to Simchas Yom Tov)

Without getting into the issue of gevinas akum (about which Rav Soloveitchik has a Chiddush) this year in Melbourne the new fancy Italian Cheeses have hit the stores. 

Generally, ‘Hard Cheese’ like Parmesan is considered strict and 6 hours is the norm. Cheese with holes via worms also present problems.

If one has milchig then Fleishig it is important to change table cloths, use different bread etc

But what of the cheeses that have arrived on our shores from Italy. I admit to a glutton-like penchant for quality cheese (the smellier the better) washed down with nice Red wine. Oh such Gashmiyus Golus.

Parmigiano Reggiano
The OU through its expert Rav Gordimer has a short summary for how long cheeses take to make. six months (although some are lenient if the cheese is melted and used sparingly) are

Bleu: 2-4.5 months

Brie: 3-6 weeks

Camembert (French-made): 3-5 weeks

Cheddar: 2 months to 2 years or longer 

Colby: 1-3 months

Edam: 3 months

Emental (Swiss Cheese-Switzerland): 6-14 months

Feta (from cow milk): brined 2-3 months

Feta (from goat or sheep milk): brined 3-6 months

Gouda: 3 months

Gruyere: 7 weeks-3 months

Monterey: 2 months

Mozzarella: 30 Days 

Muenster: 5-7 weeks

Parmesan: 10-24 months or more

Provolone: 3-12 months

Romano: 5-12 months

Swiss Cheese/American-Made: 3-4 months

See also HERE

Can I humbly suggest that before Shavuos check any Quality cheese you may have purchased with a knowledgeable Posek lest during the short winter you find yourself having benefit from meat and milk!

If you use Chalav Yisroel don’t be afraid to ask Tempo.

The beautiful custom of greening the Shule on Shavuos

This is an old custom that is, thank God, still kept by many. Here you can see in typical Yekke style the care and result of the decorations from Kehal Adas Jeshurun (KAJ) aka Breuer’s Shule in the United States. Of course it’s not the exclusive domain of Yekkes, but certainly a hallmark of Shules that daven Nusach Ashkenaz. It is absent in Chabad and elsewhere, and I missed it, being limited in my movements due to my broken ankle and ribs.

Watch and enjoy

Letter from Lubavitcher Rebbe נ’ע to the Rav נ׳ע before Shavuos

(hat tip Sh)

The letter and beautiful explanation is Here

I don’t have time to translate it but the Rebbe wishes Rav Soloveitchik a good Yom Tov using the language of his father in law the Rayatz which included accepting the Torah happily. When he came to sign the letter he explained the word happily ie בשמחה

The difficulty is we are meant to be in fear. What does the emotion of happiness have here. Based on a Gemora in Brachos, Rishonim and the language of the Shulchan Aruch HoRav, it is explained that fear most certainly has its place during learning Torah, but at three other stages the emotion of happiness is appropriate. One of these is on Shavuous when we accept the Torah.

The Rav, the Rashag, the Rayatz, and the Ramash (the future and last Lubavitcher Rebbe)


Guest post on Shavuos by R Meir Deutsch

Please note the copyright.

The following is a continuation to the article of “Why do we count the Omer”.
We tried there to explain that our sages fixed the date for Shavuoth to the Sixth of Sivan to enable us to call that festival also “Chag Matan Torathenu”.
In the following article I try to find out if our sages did succeed with their aim. Is the Sixth of Sivan “Chag Matan Torathenu”?
As I usually say: beside the sources quoted, the rest are my assumptions. You can either accept them or not.
I would appreciate your comments and opinions.

חג השבועות מאיר דויטש סיוון תשע”ד
© כל הזכויות שמורות

חג השבועות הוא החג היחיד שהתורה אינה נותנת לו תאריך. לא נאמר בו “בחודש השלישי בששה לחודש”. החג נקבע על-ידי ספירה הידועה כספירת העומר. לאחר שבעה שבועות של ספירה מחג המצות חוגגים חג. ידועה המחלוקת בין הבייתוסים ובין חז”ל בעניין הספירה. הראשונים סופרים ממחרת יום השבת שלאחר חג המצות ואנו סופרים למחרת יום ראשון של החג ללא הבדל באיזה יום בשבוע הוא חל. בקביעת חז”ל כי ספירת העומר תתחיל ביום שלאחר חג המצות מקבע את חג השבועות ליום ו’ בסיוון(ראה המאמר על ספירת העומר).

לחג זה גם אין שם ייחודי משלו. בתורה עצמה הוא נקרא במספר שמות.
חג הקציר – בשמות כג הוא: “חג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה”.
חג שבועות – שמות לד שמו: “וחג שבועות תעשה לך ביכורי קציר חיטים”.
יום הביכורים – במדבר כח נקרא: “וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה”.
חז”ל מוסיפים:
עצרת – שם זה ניתן על ידי חכמינו הרואים בו כנראה המשכו של חג המצות, ואת אותם השבועות שביניהם כימי חולו של מועד (ראה רבנו בחיי בנושא-ויקרא כג, טז). חג השבועות הוא עצרת של חג המצות כמו עצרת שלאחר חג סוכות.
בחג המצות נאמר (דברים טז):
(ז) וּבִשַּׁלְתָּ֙ וְאָ֣כַלְתָּ֔ בַּמָּק֕וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֪ר ה’ אֱלֹהֶ֖יךָ בּ֑וֹ וּפָנִ֣יתָ בַבֹּ֔קֶר וְהָלַכְתָּ֖ לְאֹהָלֶֽיךָ:
(ח) שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצּ֑וֹת וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י עֲצֶ֙רֶת֙ לַה’ אֱ – לֹהֶ֔יךָ לֹ֥א תַעֲשֶׂ֖ה מְלָאכָֽה:

אנו רואים כאן כי לחג המצות יש כבר עצרת משלו ביום השביעי. האם הוא צריך עצרת שנייה, נוספת, בתום ספירת העומר?
וחג מתן תורה – שם שאינו מוזכר בתורה אבל רבותינו רואים בתאריך זה את יום מתן תורה.

הבה נבדוק כיצד זה חג מתן תורה.

בשמות יט נאמר: “בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני”.
רבותינו אומרים: בחודש = בראש חודש. חודש השלישי = סיוון.
הגמרא אומרת (שבת פב, ב) כולי עלמה סוברים:
יציאת מצרים ביום ה’.
קבלת תורה ביום שבת.
אני אוהב חישובים. ננסה להגיע עם המשוואה הזו של הגמרא לחג השבועות.

בדיקה בלוח מראה לנו כי חודש ניסן תמיד מלא (30 ימים) וחודש אייר תמיד חסר (29 ימים).
אם טו בניסן הוא יום ה’ הרי א’ אייר הוא יום שבת ולכן א’ בסיוון הוא יום א’.
אם א’ בסיוון הוא יום א’ אז ו’ בסיוון הוא יום ו’ ולא יום שבת שהיא נקודת המטרה שלנו כדי להגיע לסברת רבותינו. אם כן, קבלת התורה או שלא היתה בשבת או לא היתה ב-ו’ בסיוון.

ננסה לפתור בדרך אחרת:
אנו סופרים (ספירת העומר) ממחרת יציאת מצרים. אם יציאת מצרים הייתה ביום ה’ אז נתחיל בספירה באותה שנה ביום ו’.
שבעה שבועות מסתיימים אם כן ביום ה’ ויום החמישים הוא יום ו’.
אם התורה ניתנה ביום השבת הרי יום מתן תורה אינו חל ביום החמישים שהוא שבועות אלא ביום החמישים ואחד שהוא ז’ בסיוון.
בכל החישובים הגענו לאותה תוצאה – או שהתורה לא ניתנה ביום ו’ בסיוון אלא בז’ בו, או שהתורה לא ניתנה בשבת.

את הדיון בנושא אנו מוצאים במסכת יומא ד, ב. כאן כולם בדעה שהתורה ניתנה ביום השבת. הדעות השונות הן אם מתן תורה היה ביום ו’ בסיוון או ביום ז’ בו. הגמרה אומרת:
“דתניא: בששה בחודש ניתנה תורה לישראל, רבי יוסי אומר: בשבעה בו.”
תנא קמא סובר כי התורה ניתנה ב-ו’ בסיוון (תומך בדעה זו גם רבי יוסי הגלילי) וכדי שהחישוב יצא נכון ויגיע למטרתו ש-ו’ בסיוון הוא יום שבת, הוא סובר כי באותה שנה היה חודש אייר מלא (30 ימים ולא 29 ימים) – (ראה שבת פז, ב): “ריש ירחא דאייר שבתא, וריש ירחא דסיון – חד בשבת, קשיא לרבנן! אמרי לך רבנן: אייר דההיא שתא – עבורי עברוה”. כך מנסים לפתור את עניין הלוח שיתאים הן ל-ו’ בסיוון והן שיחול ביום שבת. אבל עתה נוצרה לדעה זו בעיה אחרת, בעייה שהברייתא אינה מזכירה: השאלה של מספר הימים. הרי אם אייר מלא, הימים מחג המצות לחג השבועות וליום מתן תורה מסתכמים ב-51 כאשר לפי התורה חג השבועות הוא ביום החמישים.

לעומת התנא קמא, רבי יוסי סובר כי מתן תורה לא היה בחג השבועות אלא ביום ז’ בסיוון שהוא ביום השבת באותה שנה, ולפי חישוביו עולם כמנהגו נוהג ולוח השנה אינו משתנה, ואין צורך לעבר את חודש אייר של אותה שנה, סופרים מחג המצות לשבועות רק חמישים יום. אבל, לפי חישוביו, יום מתן תורה אינו בחג השבועות אלא הוא יום אחד אחר חג השבועות – ז’ בסיוון. גם רבי עקיבא סובר כרבי יוסי שהתורה ניתנה בז’ בסיוון.

בתפילת “יעלה ויבוא” אנו מזכירים את החג “חג השבועות” אבל למרות קביעה זו של רבי יוסי אנו ממשיכים לקרוא (האם בטעות?) בתפילת שחרית ובתפילת מוסף את חג השבועות “זמן מתן תורתנו”.

יש לציין כי לתושבי חוץ לארץ יש כאן יתרון בחג שבועות לעומת תושבי ארץ ישראל. היושבים בגולה עושים את חג השבועות יומיים, בכך הם מקבלים את חג מתן תורתנו הן בששי בסיוון וכן בשביעי בסיוון, דהיינו גם כדעת תנא קמא וגם כדעת רבי יוסי.

חג שבועות, חג הקציר וחג הביכורים שמח.

picture from the incredible tide

Why do we have to count the Omer?

This a guest post from R’ Meir Deutsch. It is copyright and should not be used or copied in any form without Meir’s permission.


Why has Shavuoth no fixed day in the Bible? How did Shavouth turn out to be Chag Matan Toratenu?


These are some of the questions I asked myself. I shall try and find the answers below. Beside the sources mentioned, all the rest are my assumptions  – you can either accept them or disregard them, but would appreciate your opinions and comments.

I chose Hebrew as I think that mixing Hebrew with English sometimes confuses.

ספירת העומר
     מאיר דויטש ניסן תשע”ד
© כל הזכויות שמורות

התורה אומרת לנו: “וספרתם לכם ממחרת השבת…”

מהי ספירת העומר? מהי “ממחרת השבת”?

כל החגים שבתורה ניתן להם תאריך, כמו שאומרת התורה: “אלה מועדי ה’ מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם”:

“בחודש הראשון ב-14 לחודש בין הערביים פסח, וב-15 לחודש הזה חג המצות, שבעת ימים ביום הראשון מקרא קודש וביום השביעי מקרא קודש.” כך גם בחגים האחרים.

בפרשת אמור, מופיעה הנפת העומר בין חג הפסח לחג השבועות. מה נאמר שם:

וידבר ה’ אל משה לאמור. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה, והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את העומר לפני ה’ לרצונכם, ממחרת השבת יניפנו הכהן. […] ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה…

וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום.” לאחר אותן שבעה שבועות, ביום החמישים, אומרת התורה: “וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש יהיה לכם…”. חג שהתורה לא נותנת לו לא תאריך ולא שם. אתם תקבעו את היום בו יחול החג על ידי ספירה, ספירה שמתחילה ממחרת השבת.

ממחרת השבת קובעת:

א.    את יום הנפת העומר,

ב.     את תחילת הספירה לקביעת חג השבועות,

ג.      לפיכך את קביעת חג השבועות עצמו.

מה היא אותה שבת שממחרתה אנו מתחילים לספור? לפי הפשט שבת זו היא השבת הראשונה לאחר יום טוב ראשון של חג המצות, דהיינו יום א’ הראשון לאחר אותו יום טוב הוא היום הראשון לספירה. ספירה זו נותנת לנו גם כן שבע שבתות תמימות, שבועות המתחילים ביום א’ ומסתיימים ביום שבת.

ספירה זו אומצה על ידי הבייתוסים/צדוקים, ולאחריהם על ידי הקראים והשומרונים.

לעומתם, מסורת חז”ל היא כי ממחרת השבת פירושה ממחרת יום טוב ראשון של חג המצות [מנחות סה, ב], ולא חשוב באיזה יום בשבוע נופל אותו יום.

חכמינו ניסו להוכיח בדרכים שונות מדוע הבאת העומר היא לא ביום א’ הראשון אלא ממחרת יום טוב. לא אכנס לכולם אבל נבדוק כמה מהם.

 “אמרו להם חכמים [לבייתוסים] שבת בראשית קרויה שבת ויום טוב קרוי שבת…”. האומנם? הרי התורה אינה משתמשת במונח שבת כיום טוב בשום מקום, התורה משתמשת ליום טוב במונח “שבתון”, ביום הראשון שבתון…, מלבד ביום הכיפורים, וגם שם המונח הוא “שבת שבתון”. אם מאמצים ששבת היא יום טוב, מה פירוש שבת בהמשך “עד ממחרת השבת השביעית…”?

רבי יוחנן בן זכאי מקבל את הפירוש של הבייתוסים, ממחרת השבת זה מיום א’ בשבוע ולכן יש לנו שבעה שבועות תמימים. כל זה נכון לדבריו כאשר יום טוב חל בשבת. אבל אם יום טוב חל באחד הימים האחרים בשבוע  אז אין לנו שבעה שבועות תמימים ולכן אומר לנו הכתוב : “תספרו חמישים יום”. לפיכך נאמרו שני הדברים, שבועות וימים, כך שביום טוב שחל בשבת תספרו שבע שבתות תמימות, ביום טוב שחל בימי השבוע האחרים תספרו חמישים יום. [ראה רש”י שם].

רבי שמעון בן אלעזר מביא ראיה מהפרדוקס של פסח [מנחות סו, א]. “כתוב אחד [דברים טז] אומר ששת ימים תאכל מצות וכתוב אחד [שמות יב] אומר שבעת ימים מצות תאכלו. הא כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? [והוא מסביר] מצה שאי אתה יכול לאוכלה כל שבעה, אוכלה ששה מן החדש.” כי ביום הראשון, לפני הנפת העומר, החדש אסור. מצות אוכלים שבעת ימים, יום ראשון מישן וששת הימים הבאים מחדש.

“רבי יוסי אומר [מנחות סו, א] ממחרת השבת ממחרת יום טוב, יכול ממחרת שבת בראשית? וכי נאמר ממחרת שבת בפסח? והלא לא נאמר אלא ממחרת השבת, והרי כל השנה מלאה שבתות צא וחשוב מאי זו שבת…”. הרמב”ן רואה בהוכחה זו “שזו גדולה שבראיות”.

בהנפת העומר מביאים קורבן ” ועשיתם ביום הניפכם את העומר כבש תמים בן שנתו לעולה לה’.” אם יום הנפת העומר משתנה ואינו ידוע אז מובן שאין אפשרות לתורה להכניסו בין קורבנות המוקרבים בשבעת ימי חג המצות. אבל אם ידוע כי הקורבן של כבש בן שנתו שבהנפת העומר הוא תמיד היום הראשון של חול המועד פסח, מדוע לא נאמר,לאחר קורבנות של אותו היום מלבד עולת הנפת העומר וניסכה? והוא יתווסף לשבעת הכבשים של חג המצות?

שאלה לגיטימית יכולה להיות: מדוע לא ניתן לא להנפת העומר ולא לחג השבועות תאריך כמו לשאר הימים טובים ועלינו לקבוע את חג השבועות לפי ספירה?

ושאלה שנייה:

אם חג השבועות נקבע לפי ספירה, האם הוא יחול מידי שנה בתאריך זהה, או שמא תאריכו אינו קבוע ולכן גם התורה לא יכולה לנקוב בתאריך

לשאלתנו הראשונה מצאתי את דבריו של רבינו בחיי, שכנראה שאל את אותה שאלה, ותשובתו מעניינת. הוא אומר:

רבינו בחיי (ויקרא פרק כג פסוק טז) אומר:

שלא הזכירה תורה חג שבועות ביחוד [במפורש] כשאר החגים ושיאמר כן: “בחדש השלישי בששי בו חג השבועות”, כמו שאמר בפסח: “בחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות”, בא ללמד כי הוא חג נגרר אחר מצות העומר, ומ”ט יום הספורים בין ראשון של פסח עד השבועות, הנה הם כחולו של מועד בין ראשון של סוכות ושמיני עצרת.

כוונתו היא כמו בסוכות ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון וביניהם חולו של מועד, כך כאן ביום הראשון חג המצות ולאחר 49 ימים של מאין חול המועד, ביום החמישים חג הביכורים. אבל קשה, כי באמצע חול המועד הזה יש לנו את חג יום השביעי של חג המצות.

לשאלתנו השנייה, ברצוני להביא כאן את הברייתא במסכת ראש השנה (ו,ב) האומרת:

“תני רב שמעיה: עצרת [חג השבועות] פעמים חמישה, פעמים ששה, פעמים שבעה, הכיצד? שניהם מלאים [ניסן ואייר] חמישה, שניהם חסרים שבעה, אחד מלא ואחד חסר ששה.”

גם בתוספתא מסכת ערכין (פרק א הלכה ט)  [אחר הדיון על חודשים מעוברים] אנו מוצאים:

עצרת פעמים שחל להיות בחמשה ובששה ובשבעה לא פחות ולא יותר ריהודה אומר חל להיות בחמשה סימן רע לעולם בששה סימן בינוני בשבעה סימן יפה לעולם אבא שאול אומר כל זמן שיום טוב של עצרת ברור סימן יפה לעולם:

כאן אנו רואים כי לפני חכמי התלמוד עמד לוח שנה שונה מזה שלנו היום. לפי אותו לוח אין תאריך קבוע לחג השבועות. הוא אינו חל כל שנה ב-ו’ בסיוון. אם כן, לפי ברייתא זו, ברור כי אין התורה יכולה לקבוע תאריך לחג השבועות ועלינו לקבוע אותו לפי ספירה.

ידוע לנו כי לפי התורה חודש הוא בן 30 ימים. אנו רואים זאת אצל נח. המבול התחיל “בחודש השני ב-17 יום לחודש, ביום הזה נבקעו כל מעינות רבה…” ובהמשך “ותנח התיבה בחודש השביעי בשבעה עשר יום לחודש. ..” בדיוק 5 חודשים. מלבד תאריכים אלה נותנת לנו התורה גם את הימים: “מקצה חמישים ומאת יום”. דהיינו חודש הוא בן 30 ימים.

בספר היובלות (ו, כט) יש לנו לוח אחר: “חמישים ושנים שבועות ימים והם הוֹוִים שנה שלמה […] ואתה צו את בני ישראל לשמור את השנים לפי מספר זה, שלוש מאות וארבעה וששים יום הם שנה תמימה…”

ספר היובלות ממשיך: “ויהיו אלה אשר יביטו אל הירח והוא ישחית את הזמנים הקבועים ויקדים בכל שנה בעשרה ימים” [חודש בן 29 ימים וחודש בן 30 ימים לחילופין]. {שנת החמה ארוכה משנת הלבנה ב-10 ימים 21 שעות ו-204/1080 חלקי שעה.}

אם ניקח לוח זה שבספר היובלות, שהוא תמיד בן 52 שבועות שלמים, הרי נוכל לפתור את המחלוקת בין הבייתוסים לבין חז”ל. לפי לוח זה כל תאריך בלוח יחול תמיד באותו יום בשבוע בכל שנה, כך שייתכן ויום ראשון של חג המצות היה ביום שבת, ולמחרתו “ממחרת השבת” הונף העומר והחלה הספירה. כך כל שנה ושנה חל “ממחרת השבת” ביום א’ בשבוע.

אם נעבור לספר דברים (טז, ט) שם נאמר: “שבעה שבועות תספור לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות”. כאן אין הספירה מתחילה “ממחרת השבת” אלא מזמן שקובעת החקלאות, הבשלת התבואה {שעורה}. הנפת העומר בתחילת הספירה בקציר שעורים, ובסיום הספירה שתי הלחם בחג השבועות בקציר החיטים. גם מלך בבל הביא בזמן קציר השעורים, בחודש ניסנוּ, מנחה לאלוהיו מראשית פירותיו. (לוח השנה הבבלי שימש כנראה את אבותינו שבעצם אימצו אותו. בלוח זה שמות החודשים דומים לחודשים שלנו, וגם הבבלים הוסיפו אדרו שני בלוח במחזור של 19 שנים.)

אנו גם רואים את ההבדל בין העלייה לרגל בחג הסוכות לבין זו של חג המצות. בסוכות נאמר (דברים טז, טו): “שבעת ימים תחוג לה’ אלוקיך במקום אשר יבחר…”, שבעת ימים בירושלים. לעומת זאת בפסח נאמר (שם, ה): “לא תוכל לזבוח את הפסח באחת שעריך […] ובישלת ואכלת במקום אשר יבחר ה’ אלוקיך בו [אבל עולי הרגל לחוצים לצאת לקציר התבואה שבשלה, והפסוק ממשיך] ופנית בבוקר והלכת לאוהליך”. חזור הביתה והחל בקציר.

ננסה לפתור את הבעיה. בהנפת העומר נאמר אומנם ממחרת השבת”, וגם “מהחל חרמש בקמה” אבל גם נאמר “והניף את העומר לפני ה’ לרצונכם…”, כאן אומר שד”ל: “והרשות בידנו להניף את העומר ביום שנרצה”. אבל כאשר נבחר את היום, נבחר כך שלא יהיה זה יום השבת אלא ממחרת השבת, שכאן נפרשו לאו דווקא ביום א’ בשבוע אלא בכל יום חול בשבוע. על פי זה קבעו חז”ל (לרצונם) את יום הנפת העומר ביום הראשון של חול המועד, ולפי “לא ב’ ד’ ו’ פסח” לא יחול יום ראשון של חולו של מועד לעולם ביום השבת.

לאחר כל הלוחות האלה, כדי להכניס אותנו לתלם, קבעו רבותינו עבורנו לוח שנה חדש, לוח מודרני, המשלב בתוכו את שנת הלבנה ואת שנת החמה וזאת כדי להביא לכך שפסח יהיה בחודש האביב (הם הצליחו בזה ברוב השנים אבל לא בכולם), ובלוח זה קבעו תאריך לחג השבועות שיחול תמיד ביום ו’ בסיוון ולא ינוע, כפי שנאמר בתלמוד, בין ה’, ו’, ו-ז’ בו.

כדי שחג השבועות יחול תמיד ביום ו’ בסיוון, הם קבעו את יום הנפת העומר למחרת היום הראשון של חג המצות, יום קבוע שלא ינוע יותר “לרצונכם”.

קביעת חג שבועות בששי בסיוון מאפשר לנו גם לומר בתפילת החג חג “זמן מתן תורתנו”, דבר שלא יכולנו כאשר החג היה נע בין ה, ו, או ז, בסיוון.

What we can see is that by fixing the date for the Omer and by that, the date for Shavuoth, our sages also transformed Chag HaShavuoth from a Chag without a name, Atzeret or Yom Habikurim to Chag Matan Toratenu.

חג כשר ושמח.

%d bloggers like this: