On the independence of Poskim and development of Halacha

פרשת ויקרא                                                          ©  מאיר דויטש

(יג) וְאִ֨ם כָּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ יִשְׁגּ֔וּ וְנֶעְלַ֣ם דָּבָ֔ר מֵעֵינֵ֖י הַקָּהָ֑ל וְ֠עָשׂוּ אַחַ֨ת מִכָּל־מִצְוֹ֧ת ה’ אֲשֶׁ֥ר לֹא־תֵעָשֶׂ֖ינָה וְאָשֵֽׁמוּ:

(יד) וְנֽוֹדְעָה֙ הַֽחַטָּ֔את אֲשֶׁ֥ר חָטְא֖וּ עָלֶ֑יהָ וְהִקְרִ֨יבוּ הַקָּהָ֜ל פַּ֤ר בֶּן־בָּקָר֙ לְחַטָּ֔את וְהֵבִ֣יאוּ אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אֹהֶ֥ל מוֹעֵֽד:  (ויקרא פרק ד)

רשות משפטית עליונה – הסנהדרין

מה זאת התורה? התורה היא אוסף של חוקים ומשפטים. התורה לא יכולה להכיל את הכול, לפיכך אמר המהר”ל שהתורה היא המבנה, הקירות של הבניין, ואנו בכל דור ודור קובעים את התכולה שבו, כך שהבניין יתאים ויהיה שימושי לתקופה. תכולה זו נקבעת על ידי בית דין.

רבי יוסף אלבו אומר: “שאי אפשר שתהיה תורת ה’ יתברך שלמה באופן שתספיק בכל הזמנים. לפי שהפרטים המתחדשים תמיד […] הם רבים מאוד משיכללם ספר, על כן נתנו למשה בסיני על פה דרכים כוללים […] כדי שעל ידם יוציאו החכמים שבכל דור ודור הפרטים המתחדשים”.

בברייתא (חגיגה ג, א) אנו מוצאים:

“תנו רבנן: מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין, אמר להם: מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו: תלמידיך אנו, ומימיך אנו שותין. אמר להם: אף על פי כן, אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש. […] ואף הוא פתח ודרש: [קהלת יב] דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים […] ת”ל משמרות, אי מה מסמר זה חסר ולא יתר אף דברי תורה חסירין ולא יתירין. תלמוד לומר נטועים, מה נטיעה זו פרה ורבה – אף דברי תורה פרין ורבין”.

חלו שינויים רבים בצורת ההכרעה. אתרכז בתקופת הסנהדרין היושבת בלשכת הגזית.

1. ימין ושמאל

בדברים יז, ח-יא נאמר: “כי יפלא ממך דבר למשפט […] ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט […] על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל”.

הרמב”ן כותב על פסוק זה: “ימין ושמאל – אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל או על שמאל שהוא ימין לשון רש”י. וענינו אפילו תחשוב בלבך שהם טועים, והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך תעשה כמצותם”.

כאן נקבע כי יש לקבל פסק דין הסנהדרין, אפילו אם לדעתנו הם טועים.

2. מפי שמועה והליכה לפי הרוב

בברייתא, ב”תנורו של עכנאי” (בבא מציעא נט, ב) כתוב: “השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו [למרות כל ההוכחות בנסים וגם בת הקול מהשמים שאמרה שהלכה כמותו.] עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא […] שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר  כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטת”.

את החשיבות בעמידה בפסיקה שנשמעה מפי רבים אנו יכולים לראות אצל עקביא בן מהללאל (עדויות ה, ו): “עקביא בן מהללאל העיד ארבעה דברים, אמרו לו עקביא חזור בך מארבעה דברים שהיית אומר [ששמע מפי המרובים] ונעשך אב בית דין לישראל. אמר להן: מוטב לי להקרא שוטה כל ימי ולא ליעשות שעה אחת רשע לפני המקום שלא יהיו אומרים בשביל שררה חזר בו”. מה שעבר על עקביא בן מהללאל בגלל שעמד איתן על הדעות ששמע מפי רבים הרי הוא ידוע. עקביא רצה בכל זאת לשנות את הפסיקה ששמע מפי הרבים ומצא דרך לעשות זאת, כך אומרת המשנה (עדויות ה, ז): “בשעת מיתתו אמר לבנו חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר אמר לו [הבן לעקביא] ולמה לא חזרת בך אמר לו [עקביא]: אני שמעתי מפי המרובים והם שמעו מפי המרובים, אני עמדתי במשמועתי והם עמדו במשמועתן, אבל אתה שמעת מפי היחיד ומפי המרובין מוטב להניח דברי היחיד [דברי שלי] ולאחוז בדברי המרובין”.

מכאן אנו רואים: “אחרי רבים להטות”.

3. סמכות של בית הדין

יש שתי גישות לפסיקת ההלכה: השמרנית שאינה מאפשרת כל שינוי בנושא שנפסק בעבר, ולעומתה, הדינאמית: שרואה בהתפתחות ובשינויים שחלו צורך לדון מחדש בשאלות שכבר נפסקו בעבר.

לפי השיטה השמרנית דיון בהלכה אפשרי רק בנושא שלגביו טרם נפסקה הלכה. הלכה שנפסקה אין אפשרות לשנותה, גם אם התנאים והטעמים לפיה נפסקה השתנו או הופרכו. על פי גישה זו, מחלוקת בדבר הטעמים השונים המהווים את גרעין הפסיקה אפשרית, כל עוד לא נפסקה ההלכה, לאחר מכן אין לדון עוד באותה הלכה פסוקה.

נעיין בסנהדרין יא, ב: “כי יפלא ממך דבר למשפט וגו’ [דברים יז], שלשה בתי דינין היו שם. אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה ואחד יושב בלשכת הגזית באים לזה שעל פתח הר הבית ואומר כך דרשתי וכן דרשו חבירי כך לימדתי וכך לימדו חבירי אם שמעו [פסק דין בנושא] אומרים להם ואם לאו באין להם לאותן שעל פתח העזרה […] אם שמעו אומרים להם ואם לאו אלו ואלו באים לבית דין הגדול שבלשכת הגזית שממנו יוצאת תורה לכל ישראל”. ממשנה זו אנו למדים כי כל בתי הדין הנמוכים רשאים להורות רק לפי הלכה פסוקה (אם שמעו). יוצא מכלל זה הוא בית הדין הגדול, שמשתמע מלשון המשנה שהוא רשאי לפסוק לא רק בנושאים שטרם נדונו ואין לגביהם הלכה פסוקה, אלא גם בנושאים שיש להם הלכה פסוקה.

מן המשנה משתמע כי בית הדין הגדול לא הוגבל ויכול היה לדון בכל שאלה שהובאה לפניו ולפסוק לגביה לפי מיטב שיפוטו.

לעומת המשנה שלפנינו בתוספתא (סנהדרין ז, א) הדיון בנושא הוא שמרני: “הולכין לבית דין הגדול שבלשכת הגזית […] נשאלה שאילה אם שמעו אמרו להם ואם לאו עומדין למינין רבו המטמאין טימאו רבו המטהרין טהרו משם היה יוצאת הלכה ורווחת בישראל”. לפי התוספתא גם בית הדין הגדול לא יכול לשנות את פסיקתו של בית דין קודם (אם שמעו אמרו להם), רק אם לא שמעו רשאי הוא לעמוד למניין ולקבוע הלכה.

התוספתא בעדויות א, ד אומרת: “לעולם הלכה לפי המרובין לא הוזכרו דברי היחיד בין המרובין אלא לבטלן ר’ יהודה אומר לא הוזכרו דברי יחיד בין המרובין אלא שמא תיצרך להן שעה ויסמכו עליהן”.

לפי הרישא, הזכרת דברי היחיד היא לבטלן, והם יישארו בטלים לעולם ולא יהיה ניתן לפסוק על פיהן. לעומת זאת, לפי דעתו של ר’ יהודה בתוספתא, יש לשמר את דברי היחידים וכאשר הנסיבות ישתנו ותיצרך להן שעה, יהיה ניתן לפסוק כדעתם.

המשנה בעדויות א, ה אומרת: “ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין, שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין. היה גדול ממנו בחכמה אבל לא במנין במנין אבל לא בחכמה אינו יכול לבטל דבריו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין”. לפי דעת המשנה שלפנינו יכול בית דין לבטל פסיקה קודמת אם יעמוד בתנאים המתאימים.

לסיכום:

יש לקבל את פסק הדין של הסנהדרין, אפילו אם לדעתנו הם טעו. יש לקבל את דעת הרוב בפסקי הדין.

למרות העולה ממסכת סנהדרין, כי קיימת דינאמיות בפסיקת ההלכה, התוספתא קובעת כי גם הסנהדרין היושבת בלשכת הגזית אינה יכולה לשנות הלכה שנפסקה כבר בעבר. גם הרמב”ם נוקט בשיטה השמרנית ומאמץ את התוספתא. לעומתם, רבי יהודה מכיר בדינאמיות בפסיקת ההלכה ומשמר את דברי היחיד לפסיקה בעתיד.

4. קרבנות חטאת

בויקרא ד, יג נאמר: “ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו אחת מכל מצות ה’ אשר לא תעשינה ואשמו”.

רש”י פירש את הפסוק כך: “עדת ישראל. אלו סנהדרין: ונעלם דבר. טעו להורות באחת מכל כריתות שבתורה שהוא מותר: הקהל ועשו. שעשו צבור על פיהם”.

והרמב”ם אומר: “כל דבר שחייבין על שגגתו חטאת קבועה אם שגגו בית דין הגדול בהוראה והורו להתירו ושגגו העם בהוראתן ועשו העם והם סומכין על הוראתן ואחר כך נודע לבית דין שטעו, הרי בית דין חייבין להביא קרבן חטאת על שגגתן בהוראה ואע”פ שלא עשו הן בעצמן מעשה שאין משגיחין על עשיית בית דין כלל בין עשו בין לא עשו אלא על הוראתן בלבד, ושאר העם פטורין מן הקרבן ואע”פ שהם העושין מפני שתלו בבית דין”.

5. מיהי סנהדרין כשרה לפסיקה?

הרמב”ם הרחיב בנושא: “וכן אם הורו בית דין הגדול שדם הלב מותר ולא היה ראש ישיבה עמהן או שהיה אחד מהן אינו ראוי להיות ממונה בסנהדרין […] ועשו העם על פיהם ואכלו דם הלב הרי בית דין פטורין וכל מי שאכל מביא חטאת קבועה על שגגתו”.

מכאן יוצא כי יש לבדוק את כשרותה של הסנהדרין ולברר מי ישב בדין לפני שמקבלים את פסק הדין שלה.

6. האם על כולם לקבל את פסק הדין לפי הרוב?

בירושלמי הוריות א, א אנו מוצאים כבר פירוש אחר על הפסוק ימין ושמאל: “דתני יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין תשמע להם תלמוד לומר ללכת ימין ושמאל שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהיא שמאל”.

נמשיך באותה משנה בהוריות: “הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם בין שעשו ועשה עמהן בין שעשו ועשה אחריהן בין שלא עשו ועשה פטור מפני שתלה בבית דין”. המשנה ממשיכה: “הורו בית דין וידע אחד מהן שטעו או תלמיד והוא ראוי להוראה והלך ועשה על פיהן […] הרי זה חייב מפני שלא תלה בבית דין”.

כאן אומרת המשנה כי אם אחד הדיינים, או אפילו תלמיד ראוי להוראה, בדעה כי בית הדין טעה בפסיקתו, אינו רשאי לקבל את דעת בית הדין, ואם עשה כפי שהורו הוא חייב, כי לדעתו בית הדין טעה. יוצא מזה כי דין אחד לו ודין אחר לאחרים!

7. עכשיו כשראינו שאין הפסיקה לפי הרוב מחייבת את כולם, נשאלת השאלה האם פסיקה לפי הרוב מחייבת תמיד

הרמב”ם כתב: “אם הורו [הסנהדרין] וידע אחד מהן שטעו ואמר להם טועים אתם ורבו עליו המתירים והתירו, הרי בית דין פטורין וכל מי שעשה על פיהם חייב להביא חטאת קבועה על שגגתו, שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו עד שישגו כל הסנהדרין. ידע אחד מן הסנהדרין או מיעוטן שטעו המתירין ושתקו הואיל והורו ולא היה שם חולק ופשטה ההוראה ברוב הקהל הרי בית דין חייבין בקרבן וכל שעשה על פיהם פטור, ואלו ששתקו אם עשו על פי אלו שהורו הרי אלו חייבין מפני שלא תלו בבית דין”.

ובהמשך הוא מוסיף: “וכן אם הורו ועשו מיעוט הקהל על פיהם ונודעה השגגה, הרי בית דין פטורין ואלו המיעוט שעשו חייבין וכל אחד ואחד מביא חטאתו”.

לסיכום:

אם אחד מהדיינים חלק על הרוב ואמר שהם טועים, אין קביעת הרוב פוטרת את העושה לפי פסק הדין של הרוב מלהביא חטאת על שגגתו, ובית הדין פטורים. דהיינו אין העושה יכול לקבל פסק דין של בית דין שאחד או מיעוט מחברי בית הדין חולקים על הרוב.

אם אחד מחברי הסנהדרין או מיעוטם, ידעו שהרוב טעה אבל שתקו, העושה על פי הרוב פטור ובית דין חייב. אבל המיעוט שידע שבית הדין טעה אם עשה על פי אותה פסיקה של הרוב, הוא חייב כי לא תלה בבית דין. יוצא מכאן כי הוא אינו יכול להסתמך על אותו פסק דין או להתנהג על פיו.

הורו בית דין ועשו רק המיעוט על פיהם, בית הדין פטור והעושים חייבים. יוצא מזה כי הפסיקה מחייבת רק אם רובו של הציבור, לא רק מקבל את הפסיקה אלא עושה על פיה. העניין מתחיל להסתבך כי כל העושים עד שמגיע מספרם לרוב יהיו חייבים חטאת, ורק כאשר העושים ישיגו רוב הם יהיו פטורים ובית הדין חייב.

8. זקן ממרא

הרמב”ם כותב: ” […] בעת שיפלא דבר ויורה בו חכם המגיע להוראה בין בדבר שיראה בעיניו בין בדבר שקבל מרבותיו, הרי הוא והחולקין עמו עולין לירושלים ובאין לבית דין שעל פתח הר הבית, אומרים להן בית דין כך הוא הדין, אם שמע וקבל מוטב ואם לאו באין כולן לבית דין שעל פתח העזרה ואומרים להם גם הם כך הוא הדין, אם קבלו ילכו להן ואם לאו כולן באין לבית דין הגדול ללשכת הגזית שמשם תורה יוצאת לכל ישראל שנאמר מן המקום ההוא אשר יבחר ה’, ובית דין אומר להם כך הוא הדין ויוצאין כולן, חזר זה החכם לעירו ושנה ולמד כדרך שהוא למוד הרי זה פטור, הורה לעשות או שעשה כהוראתו חייב מיתה ואינו צריך התראה, אפילו נתן טעם לדבריו אין שומעין לו”.

בעניין זקן ממרא הגמרא בהוריות ב, א אומרת: “אמר אביי, אף אנן נמי תנינא: חזר לעירו, שנה ולימד כדרך שלימד – פטור, הורה לעשות – חייב”. במסכת סנהדרין פח, ב נאמר: “חזר לעירו ושנה. תנו רבנן: אינו חייב עד שיעשה כהוראתו, או שיורה לאחרים ויעשו כהוראתו”. אנו למדים ממסכת סנהדרין ומהרמב”ם כי גם אם לא הורה לאחרים אלא רק עשה כהוראתו, הוא נעשה זקן ממרא.

מה יעשה אותו זקן ממרא? המשנה בהוריות א, א אומרת: “הורו בית דין, וידע אחד מהן שטעו או תלמיד והוא ראוי להוראה, והלך ועשה על פיהן […] הרי זה חייב מפני שלא תלה בבית דין”. דהיינו אם הראוי להוראה בדעה שבית הדין טעה, אין הוא יכול להיתלות על פסק בית הדין ועליו לעשות כדעתו אחרת יהיה חייב. אבל אם יעשה כדעתו הרי הוא יהיה זקן ממרא.

האין זה טראגי להיות זקן ידען ולמדן? האין הוא מסתכן בנפשו בגלל היותו למדן? האם להיות ידען וחכם היא משימת מוות?

מן הנאמר לעיל עולה:

בית דין עומד תחת ביקורת מתמדת והיזון חוזר של חכמים וגם של תלמידים שהגיעו להוראה.

בתי הדין, זה שבפתח הר הבית וזה שבפתח העזרה, יכולים לפסוק רק לפי מה ששמעו ואינם רשאים לפסוק הלכה חדשה שטרם נפסקה. לעומתם חכם שהגיע להוראה מורה, בין בדבר שיראה בעיניו בין בדבר שקיבל מרבותיו, כדבר המובן מאליו, דהיינו – לחכם היחיד מותר להורות מה שמנוע מבית דין. חומר למחשבה.

ראה גם: Menachem Fisch, Rational Rabbis, Indiana University Press 1997 עמודים 63 ואילך

 המהר”ל, גור אריה, פרשת יתרו.

 מעניינת בנושא דעתו של שד”ל בהשוואת הדיברות, הראשונים עם השניים. לדעתו הראשונים הם מה’ והשניים הם ממשה, שהתאימם מדור יוצאי מצרים (הדיברות הראשונים) לדור הנכנס לארץ. שד”ל, שנתון ביכורי העתים, וינה תקפ”ח. ראו בעניין זה גם:  HYPERLINK “http://www.daat.ac.il/daat/tanach/tora/hahilufim-2.htm” http://www.daat.ac.il/daat/tanach/tora/hahilufim-2.htm

 יוסף אלבו, ספר העיקרים, מאמר ג, כג.

  גם תנאי זה אינו מחויב תמיד כפי שאנו רואים: יהיה גדול בחכמה וכו’ “א”א עיטור שוקי ירושלים בפירות קשיא עליה שהראשונים תקנוהו ור’ יוחנן בן זכאי ביטלה אחר חרבן מפני שנתבטל הטעם לראשונים ולא היה גדול כראשונים” (השגת הראב”ד רמב”ם, הלכות ממרים פרק ב, הלכה ב). כאן אנו רואים בטל הטעם בטילה ההלכה. אבל הרמב”ם כותב: “אפילו בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו אין האחרונים יכולין לבטל עד שיהיו גדולים מהם” (רמב”ם שם). אבל אם נמצא לסתור פסק דין אומר הרמב”ם: “ב”ד גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין, ועמד אחריהם ב”ד אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך”. (רמב”ם שם, הלכה א).

ראה גם שו”ת הרי”ד סימן צג ד”ה וראיתי שכתב: “ואע”ג דהן יחיד ורבים והלכה כרבים הני מילי בדלא פסקי אמוראי הלכה כיחיד, אבל היכא דאמוראי פסקי כיחיד אאמוראי סמכינן ושבקינן לכללא דיחיד ורבים הלכה כרבים (אע”ג דגם על האמוראים מקשה התלמוד דשביק רבים ועשה כיחיד כדמצינו בסוכה יט, ב: אביי אשכחי’ לרב יוסף דקא גני בכילת חתנים בסוכה, אמר ליה כמאן כר”א שבקת רבנן ועבדת כר”א, אמר ליה ברייתא איפכא תני”. מ”מ מצינו הרבה פעמים בש”ס דאמוראים פסקי כיחיד במקום רבים ולא מקשים עליהם, עיין המאור ומלחמות ב”ק צו, ב”.

 רמב”ם, הלכות ממרים פרק א, הלכה ד.

  רמב”ם, הלכות שגגות פרק יב, הלכה א.

  רמב”ם (שם), פרק יג, הלכה א.

  רמב”ם (לעיל הערה 252), פרק יג, הלכה א.

  “והסנהדרין עצמן שעשו בהוראתן אינן מצטרפין לרוב הקהל, עד שיהיו הרוב שעשו חוץ מן הסנהדרין, עשו רוב אנשי ארץ ישראל על פיהם, אע”פ שאלו העושים שבט אחד, וכן אם עשו רוב השבטים אע”פ שהן מיעוט הקהל, בית דין חייבים והעושין פטורין, כיצד היו יושבי ארץ ישראל שש מאות אלף ואחד, והיו העושין בהוראת בית דין שלש מאות אלף ואחד והרי כולן בני יהודה בלבד, או שהיו העושים בני שבעה שבטים כולן אע”פ שיש בהן מאה אלף, הרי בית דין חייבין וכל העושים על פיהם פטורין [וכאן גם קביעה מעניינת] ואין משגיחין על יושבי חוצה לארץ שאין קרוי קהל אלא בני ארץ ישראל, ושבט מנשה ואפרים אינן חשובין כשני שבטים לענין הזה אלא שניהם שבט אחד”. רמב”ם, הלכות שגגות, פרק יג, הלכה ב.

  רמב”ם, הלכות ממרים פרק ג, הלכה ח.

   הפרדוקס האולטימטיבי שלנו נמצא בסוגיא של זקן ממרא. יש מחלוקת בין ר’ כהנא ור’ אלעזר לגבי ההיקף של זקן ממרא:

אמר רב כהנא: הוא אומר מפי השמועה והן אומרין מפי השמועה – אינו נהרג, הוא אומר כך הוא בעיני והן אומרין כך הוא בעינינו – אינו נהרג […] ורבי אלעזר אומר: אפילו הוא אומר מפי השמועה, והן אומרין כך הוא בעינינו – נהרג, כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל. (סנהדרין פח.)

נחשוב על מקרה מעניין – מה היה קורה אם הייתה מחלוקת בבית הדין הגדול על כיצד לפסוק בדין זה שנדון על ידם, ורוב הסנהדרין היו פוסקים כמו רבי אלעזר והיה זקן אחד שפסק כמו ר’ כהנא ולא שותק. אז הרוב צריך להתייחס לזקן הבודד כאל זקן ממרא ולהרוג אותו, ואילו הזקן, שלשיטתו זה לא מקרה של זקן ממרא, צריך לעמוד על דעתו ולחלוק עליהם. יש לנו כאן תרחיש בו תלמיד חכם צריך להתנהג בדרך שתוביל להריגתו. האם זו אחד מהמצוות של ייהרג ואל יעבור?

ר’ אריה קלאפר [במאמרו בבית יצחק כו] כותב שזקן ממרא היא משימה של התאבדות. הוא טוען שההלכות לגבי פר העלם דבר של צבור מכתיבות שהזקן צריך לנהוג כמו פסק הדין שלו ולא לציית לבית הדין. באותו הזמן, בית הדין חייב להרוג אותו כזקן ממרא שאינו מקבל את דעת בית הדין. ר’ קלאפר טוען שהתחום של זקן ממרא זה פרדוקס אחד גדול – הוא חייב לנהוג כשיטתו למרות שזה מביא למיתתו על ידי בית הדין הגדול. ר’ קלאפר מכנה את הזקן הממרא “הגבור הטראגי של המסורת.”