What does a Rabbi tell a Bar Mitzvah in 2018?

It is natural that a lad be addressed on his Bar Mitzvah by the Rabbi. It is also expected that a lad  be more attuned to happenings in the modern secular world. A Rabbi’s holy task then, a most difficult task, is to bring the Parsha of the week, a Jewish happening, or an aligned Jewish teaching to the pulpit and to translate this into a modern, inspiring message using the language of the lad. Speeches at Bar Mitzvah ceremonies have witnessed a decaying level of Jewish content. This is manifest in “themes” that are invented and shallow.

Filling the Jewish void, is an unenviable task. It is one of the modern roles and challenges of the Rabbi. How can he steer the discussion to items of Jewish importance? It is after all a Bar Mitzvah, one of the classic days in the life of a Jewish male. The opportunity manifests itself at Shule. It’s not really the ideal place, but that’s the way it is. These days the Rabbi is unlikely to be invited to the party celebration; more evidence of Jewish decay. Imagine. The moment has come. The Rabbi has this unique and perhaps only chance to inject an authentic Jewish message into the ensuing celebration of ‘coming of Jewish age’.

It is also the week that physicist Professor Stephen Hawking dies. The Rabbi decides to couch his message in the framework of a Bar Mitzvah by adopting “role models”. Here is a great opportunity: Abraham, Sarah, Isaac, Rivkah, Jacob, Rachel, Miriam, Moses, Joshua, David, Solomon, and Deborah; there is no shortage of personality whose example can be taught as an inspiration. It is precisely the Rabbi, who is relatively deep in Torah learning, who is able to expertly weave these Jewish role models into the tapestry of society today.

For some inexplicable reason the Rabbi chooses not to employ a Jewish role model on the day a boy becomes Jewishly relevant! Instead Nelson Mandela and Stephen Hawking are revered on the pulpit. Elements of the audience, those who have a good working relationship with Judaism, are somewhat uncomfortable given that Mandela and Hawking are paraded as the “Torah’s message to a Bar Mitzvah”.

I’m not writing to “attack” Mandela or Hawking or anyone. The two had many fine attributes. For the Jew, however, in context, let’s consider the challenges these gentlemen present to a Rabbi, and a fortiori, a Bar Mitzvah.

  1. Mandela embraced the terror-king Arafat
  2. Mandela considered Zionism as Racism and the Palestinians as the indigenous “blacks of Palestine”.
  3. Since Mandela, South Africa boycotted trade with Israel
  4. Mandela laid a wreath on the grave of Ayatollah Khomeini, the father of the Iranian revolution, warmly greeting his successor, Ayatollah Ali Khamenei.
  5. In 1990. Mandela aroused the anger of Australian Jewish groups upon his arrival in Canberra, likening Israel to a “terrorist state” and accusing her of “slaughtering defenseless, innocent Arabs
  6. Two South African Jewish groups criticised Mandela’s meeting with Louis Farrakhan, leader of the Nation of Islam famous for anti-Semitic remarks in the U.S.
  7. South African Jews petitioned Mandela about his approval of a $650 million sale in tank-firing systems to Syria, a move that the U.S. said would threaten foreign aid to South Africa.
  8. Mandela’s relationship with Libya was criticised by the South African Board of Jewish Deputies.
  9. The American Jewish Committee canceled a luncheon honoring Mandela, after the former president’s statements in support of Iran’s trial of 13 Jews on spying charges.
  10. In Durban, Mandela retracted statements supporting the U.S.-led war in Afghanistan and comments labelling Osama bin Laden a terrorist, upsetting the Jewish community.
  11. Of course, Mandela’s legacy is South African support for BDS.
  12. Stephen Hawking does not believe in God. (not an issue, but misplaced for a Bar Mitzvah!)
  13. Stephen Hawking decided to boycott Israel and Israeli goods whilst hypocritically only being able to function due to his use of Israeli technology (“Do as I say, not as I do”)
  14. Stephen Hawking had a macabre personal life where it is alleged he was involved in bondage style sexual machismo with his second wife.
  15. Professor Alan Dershowitz said: “Let me put it this way, Stephen Hawking would not refuse to attend a conference in a country that was equally oppressing another country, say China and Tibet, or Russia and Chechnya– it’s all about the fact that Israel is the nation state of the Jewish people. You cannot understand the hatred of Israel if you eliminate the fact that Israel is the nation state of the Jewish people. Is that anti-Semitism? You know– you name it, I’m describing it”
  16. Although many musicians and artists have declined to visit Israel as a way of showing solidarity with the Palestinians, Hawking was the first scientist of his stature to embrace the boycott movement.
  17. In 2009, in an interview with Al Jazeera, he condemned the recent Israeli military operation in Gaza, saying it was “plain out of proportion… The situation is like that of South Africa before 1990 and cannot continue.”
Stephen Hawking and Nelson Mandela

Now, to be fair, there will be those who consider Hawking “unwise” but not an anti-Semite, and those who will consider Mandela similarly. Perhaps this is something they discuss in Limud Oz.

My question though is, does a Bar Mitzvah have any knowledge about these issues? Are these going to build his authentic Jewish identity? Why does an Orthodox Rabbi not use other strings to his bow when trying to unearth a role model for a Jewish boy’s coming of age–as a person who is now commanded to keep Torah and Mitzvos.

Yes, Stephen Hawking was a brilliant physicist, but let’s keep things in perspective, perhaps? We know that Jews have been recipients of more Nobel prizes in science than any other minority group on the face of the planet! Some examples are Adolf von Baeyer, Robert Lefkowitz and Serge Haroche. As for development of contributions to science, Hawking knew all about the great Jewish scientific minds, including Albert Einstein, John Von Neumann, and Leó Szilard. Indeed, Hawking’s arguably most important result was through the modern orthodox, Kippah wearing Jew, Professor Jacob Bekenstein ז׳ל! Some consider the young Bekenstein the man who “taught Hawking a thing or two about black holes“. Hawking detracted Bekenstein’s PhD thesis at a conference and ganged up on him with two others to berate Bekenstein that he didn’t know what he was talking about. Eventually Hawking embraced the Israeli scientist’s groundbreaking ideas, which served as the basis for his own revolutionary theory that black holes give off radiation. That’s not to minimise Hawking’s contribution!

Likely, the Rabbi wanted to use Hawking as an example of someone able to overcome horrible physical constraints? Sadly, Israel has a  myriad of institutions set up to aid both financially and technologically, the disabled and maimed of Israel? These are over represented because of War. Perhaps the people who run these institutions or finance them or serve in them are inspiring examples that someone blessed to be able to walk unaided and talk unaided should follow?

Why Mandela? Was it because he sat in prison due to the fact that he was not white? Yes, that’s something we can respect: courage and commitment. In context though, I wonder if one could have used, say, the example of Chief Rabbi Lau and his imprisonment as a Jewish child in Buchenwald? The story of Rabbi Nisan Mangel in Auschwitz is another horror story of triumph. Perhaps the boy could have been encouraged to seek out and together with his friends (who will be celebrating their Bar Mitzvah in the year) support those Israelis who spent time, long time, in dark, terrorist prisons? Perhaps telling the young Bar Mitzvah boy the story of Gilad Shalit and contrasting his prison conditions to Mandelas? I have specifically mentioned examples that are recent. No doubt there are better suggestions than the ones I have mentioned. What about re-telling the towering, inspirational story of the famed Rabbi Meir of Rotenburg and his personal refusal to be freed for money.

From my vantage point it seems as if some Rabbis feel there is “no personality that is worthwhile” from an authentic Jewish religious experience that is seen fit to be employed as part of a modern sermon. Please tell me I’m wrong?

[Postscript. One of my readers and contributors, R’ Meir Deutsch davened in the same Shule as Professor Bekenstein ז׳ל and he relayed the following vignette]

I just want to mention Prof. Beckenstein who was a member of our synagogue. Had he not died suddenly he probably would have been nominated for the Nobel Prize.

During one of my lectures in the synagogue on Parashat Bereshit, I asked for his acknowledgment of some facts. Here is the interchange:

As the liturgical poet ר’ משולם ברבי קלונימוס wrote:

“אך יסדת תבל על בלימה: בהיות עולם חושך וצלמוות.”  
“Even the foundation of the world is on the brink: the world of darkness and the shadow of death.”

Chazal said (Haggiga 11: 2):
אין דורשין בעריות בשלושה, ולא במעשה בראשית בשניים”
Our Sages also say (ibid.): “Anyone who investigates  four certain things, it is better if he did not come into the world: [what are the four?] what is above, what is below, what is ahead and what is at the back.”

Tosafot interpret there “what is ahead as what was before the world was created“.
Neither the physicists nor the cosmologists know or discuss what happened before the big bang.
Professor Bekenstein!
Is it true that the whole theory begins only when the dense and hot body disintegrated and began to disperse and cool?
Professor Bekenstein responded:
“I do not want to go over Chazal’s words, so I will not discuss the subject, but I will only try to think about it.”

It is eery, once more. 

  1. When I attended Yeshivat Kerem B’Yavneh, there were two Israeli guys on the other side of the room, in the block known as “Sheraton”. One was Ze’ev Roitman הי׳׳ד and the other Chovav Landoi הי׳׳ד. I see their faces very clearly and their voices still resonate. I felt closer to Ze’ev than Chovav. I seemed to get on well with those of Sephardic extraction. Ze’ev had lost his father. They lived in Rechovot, near the Yeshivah. One day, Ze’ev’s father, who was Ashkenazi, went to the local clinic for an injection. Unfortunately, the needle he was given was not new, and had been used on an Arab with yellow fever, just prior. Ze’ev’s father contracted the disease and passed away. Ze’ev was brave. I admired him. He had an M16 in his cupboard, and he and Chovav were in year 3 (if my memory serves me correctly) of their 5 year combination Hesder program of 3.5 years in the Yeshivah and 1.5 years in the army. Chovav was dating at the time, and though I can’t remember the name of the girl, whom he married, I recall her name started with ‘P’. I returned to Australia and continued postgraduate studies (I had returned to the Yeshivah after my Bachelors degree for a rejuvenative time). The first Lebanon war intervened. I was to learn, to my horror, that the Yeshivah lost exactly two boys: Ze’ev and Chovav. They were in a tank that scored a direct hit and were incinerated. Chovav’s wife was heavily pregnant with their first and only child, a boy. This event played on my conscience and laid fallow any attempt to find reason, and to this day, I don’t stop thinking that while I was on the other side of the room back then, the grizzly מלאך המוות was sizing up his prey. I wondered what right did I have to live in comparative luxury and peace. I didn’t have any answers, and to be frank, the less I thought about it, the more able I was to deal with life, as it unfolded.
  2. Take 2. I was singing at a wedding on a very humid evening, overseeing the picturesque Albert Park Lake. My band Schnapps was pumping, and the atmosphere electric. I had just returned from India where I had travelled on University business less than 2 weeks earlier. In particular, over Shabbos, as was my custom, I stayed at the Chabad House of my friends R’ Gavriel Holtzberg הי׳׳ד and his wife Rivki הי׳׳ד.  They were gunned down in cold blood by Muslim terrorists whose aim was to kill peaceful Jews who were in a hidden, difficult to find, building surrounded by  chickens and all manner of domestic animal. As the news trickled in, I was beside myself with worry. Between music sets, I was ringing R’ Gavriel’s cell phone incessantly. I did get through once, but alas, the subterranean neanderthal creäture-terrorist on the other end didn’t respond, and then hung up, despite my entreaties. I have spoken and written about this episode too many times, regrettably.
  3. Fast forward. Many of us will have read about the tragic stabbing murder news of two young Rabbis: Raziel Shevach, a father of six and Itamar Ben-Gal, a father of four. Rabbi Ben-Gal
    Rabbi Itamar Ben Gal הי׳׳ד

    was from Har Bracha. Rabbi Shevach’s murderers were captured a months ago. A few moments ago my watch buzzed and I saw that they had captured Rabbi Ben-Gal’s murderer. Last week, I chanced on an article in twitter about Rabbi Ben-Gal, where his father Rabbi Daniel was also mentioned. I noticed that next to Ben-Gal, there was the name “Buzaglo” in brackets. My heart missed a few beats. My afternoon Chevrusa at Kerem B’Yavneh was Daniel Buzaglo.

  4. Speaking into the Microphone, Rabbi Daniel BenGal (Buzaglo)
  5. I remembered him very well, and his good friend and morning Chevrusa, Michael Ten-Ami.  Daniel had become Rabbi Daniel and Michael had become Rabbi Michael. I lost contact at least 35 years earlier. I scrambled to see if any of the news articles contained pictures, and yes, it certainly looked like the father of Rabbi Itamar Ben Gal, was indeed my Chavruso, Rabbi Daniel Buzaglo. I was, as they say, בהלם. I contacted the Yeshivah and emailed the secretary. Sure enough, it was indeed R’ Daniel’s son. I obtained his cell phone and email address. Entering the information into my contacts, I tentatively tried to see if the number was on “whatsapp”. Sure enough R’ Daniel was on whatsapp. What should I say? What could I say? What wouldn’t sound rehearsed or trite? I chose my words very carefully and pressed send. The next day, there was a response. He remembered me very well and reminded me that I had complained that my head was still spinning from the flight the first time we had learned together. I wrote back and hoped my simple words could achieve anything at all. I was excited when R’ Daniel wrote that I was giving him strength through my contact. I did not mention that I have a son with three young children not much younger than R’ Itamar הי׳׳ד. Erev Shabbos, I sent R’ Daniel a short message about the tradition that when we take out 3 Sifrei Torah, the Tanna R’ Yishmael tells us that this moment when the Aron HaKodesh is open is propitious for answering our entreaties. I thought this would be an appropriate  opportunity for supplication to relay to R’ Daniel. I was sure he had many things that he “wanted done”, so to speak. This early morning, R’ Daniel wrote back to me that he had used that time to daven for what was needed. Less than 12 hours later, my watch buzzes with the information that the terrorist who murdered R’ Daniel’s son, had been caught.

It is eery, once more

Guest Dvar Torah, Parshas Vayikra

[Thanks to R’ Meir Deutsch שליט׳א]

רשותמשפטיתעליונההסנהדריןואםכלעדתישראלישגו

© מאיר דויטש

פרשתנו, פרשתויקרא, מונהסוגיקורבנות, ביניהםנפשכיתחטא“, “אםהכהןהמשיחיחטאולבסוףואםכלעדתבניישראלישגו […] ואשמו“. אנונתרכזבאחרון.

1.     ימין ושמאל

בספר דברים נאמר: ” כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבת בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה’ אלהיך בו. ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט. ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה’ ושמרת לעשות ככל אשר יורוך. על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל.”[1]

רש”י מפרש:” ימין ושמאל – אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכל שכן שאומר לך על ימין ימין ועל שמאל שמאל”. והספרי אומר:” לא תסור מן התורה אשר יגידו לך, מצות לא תעשה, ימין ושמאל, אפילו מראים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם. “[2]הרמב”ן כותב על פסוק זה: ” ימין ושמאל – אפילו אם אומר לך על ימין שהוא שמאל או על שמאל שהוא ימין, לשון רש”י. וענינו, אפילו תחשוב בלבך שהם טועים, והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך, תעשה כמצותם,

וחתך לנו הכתוב הדין, שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני השם במקום אשר יבחר בכל מה שיאמרו לנו בפירוש התורה, בין שקבלו פירושו עד מפי עד ומשה מפי הגבורה, או שיאמרו כן לפי משמעות המקרא או כוונתה, כי על הדעת שלהם הוא נותן (ס”א לנו) להם התורה, אפילו יהיה בעיניך כמחליף הימין בשמאל, וכל שכן שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין.

כאן נקבע כי יש לקבל את פס”ד הסנהדרין, אפילו אם לדעתנו הם טועים. היש לנו הסכמה? 

2.     אחרי רבים להטות

ספר החינוך – ועל דרך ענין זה שעוררתיך בני עליו אפרש לך אגדה אחת שהיא בבבא מציעא בסוף פרק הזהב [נ”ט ע”ב] גבי ההוא מעשה דרבי אליעזר בתנורו של עכנאי המתמהת כל שומעה.

בברייתא, ב”תנורו של עכנאי” בבא מציעא (נט, ע”ב) “, “השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו” למרות כל ההוכחות בניסים וגם בת הקול מהשמיים שאמרה שהלכה כמותו. “עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמיים היא … שכבר ניתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבה תורה – אחרי רבים להטות”. והגמרא שואלת: “מאי עביד הקב”ה בההיא שעתה? אמר לי קא חייך ואמר: נצחוני בני, נצחוני בני”. 

3.     מפי שמועה והליכה לפי הרוב

את החשיבות בעמידה בפסיקה שנשמעה מפי הרבים אנו יכולים לראות אצל עקביא בן מהללאל: “עקביא בן מהללאל העיד ארבעה דברים, אמרו לו עקביא חזור בך מארבעה דברים שהיית אומר (ששמע מפי המרובים) ונעשך לאב בית דין לישראל. אמר להן: מוטב לי להקרא שוטה כל ימי ולא להעשות שעה אחת רשע לפני המקום שלא יהיו אומרים: בשביל שררה חזר בו”.[3] מה שעבר על עקביא בן מהללאל בגלל שעמד איתן על הדעות ששמע מפי רבים הרי הם ידועים. עקביא רצה בכל זאת לשנות את הפסיקה ששמע מפי הרבים ומצא דרך לעשות זאת, כך אומרת המשנה: “בשעת מיתתו [של עקביא] אמר לבנו חזור בך מארבעה דברים שהייתי אומר. אמר לו [בנו]: ולמה לא חזרת בך? אמר לו [עקביא]: אני שמעתי מפי המרובים והם שמעו מפי המרובים, אני עמדתי במשמועתי והם עמדו במשמועתן, אבל אתה ששמעת מפי היחיד ומפי המרובין מוטב להניח דברי היחיד [דברי] ולאחוז בדברי המרובין”.[4]

המשנה אומרת: “ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא בדברי המרובין, שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו, שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין. היה גדול ממנו בחכמה אבל לא במנין, במנין אבל לא בחכמה אינו יכול לבטל דבריו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין”.[5] לפי דעת המשנה שלפנינו יכול בית דין לבטל פסיקה קודמת אם יעמוד בתנאים המוכתבים.[6]          אחרי רבים להטות, בכל פס”ד.

4.     סמכות בי”ד

יש שתי גישות לפסיקת ההלכה – השמרנית: שאינה מאפשרת כל שינוי בנושא שנפסק בעבר, גם אם חל שינוי בעובדות או שחלה התפתחות בשטח. לעומתה, הדינמית: שרואה בהתפתחות ובשינויים שחלו צורך לדון מחדש בשאלות שכבר נפסקו בעבר.

לפי השיטה השמרנית דיון בהלכה אפשרי רק בנושא שלגביו טרם נפסקה הלכה. הלכה שנפסקה אין אפשרות לשנותה, גם אם התנאים והטעמים לפיה נפסקה השתנו או הופרכו. הטעמים השונים המהווים את גרעין הפסיקה קיימים כל עוד לא נפסקה ההלכה, לאחר מכן אין עוד לדון באותה הלכה פסוקה.

נעיין במשנה בסנהדרין[7]: “(דברים יז) כי יפלא ממך דבר למשפט וגו’, שלשה בתי דינין היו שם. אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה ואחד יושב בלשכת הגזית. באים לזה שעל פתח הר הבית ואומר כך דרשתי וכן דרשו חבירי כך לימדתי וכך לימדו חבירי, אם שמעו (פסק דין בנושא) אומרים להם ואם לאו באין להן לאותן שעל פתח העזרה ואומר כך דרשתי וכן דרשו חבירי כך לימדתי וכך לימדו חבירי, אם שמעו אומרים להם ואם לאו אלו ואלו באים לבית דין הגדול שבלשכת הגזית שממנו יוצאת תורה לכל ישראל שנאמר (דברים יז): מן המקום ההוא אשר יבחר ה”. ממשנה זו אנו רואים כי כל בתי הדין רשאים להורות רק לפי הלכה פסוקה (אם שמעו), מלבד בית הדין הגדול שרשאי לפסוק בנושא שטרם נדון ואין לגביו הלכה פסוקה. מתוך המשנה נראה כי לא קיימת הגבלה שבית הדין הגדול ידון גם בהלכה פסוקה.

לעומת המשנה שלפנינו הדיון בתוספתא בנושא הוא שמרני “הולכין לבית דין הגדול שבלשכת הגזית … נשאלת שאילה אם שמעו אמרו להם ואם לאו עומדין למינין. רבו המטמאין טימאו, רבו המטהרין טהרו משם היה יוצאת הלכה ורווחת בישראל”.[8] לפי התוספתא גם בית הדין הגדול לא יכול לשנות שאלה שנפסקה (אם שמעו אמרו להם), רק אם לא שמעו עומדים למניין וקובעים הלכה.

במחלוקת בתוספתא: “לעולם הלכה לפי המרובין. לא נזכרו דברי היחיד בין המרובין אלא לבטלן. ר’ יהודה אומר: לא הוזכרו דברי היחיד בין המרובין אלא שמא תיצרך להן שעה ויסמכו עליהן”.[9] לפי הרישא דברי היחיד הוזכרו כדי שנדע שנדחו מפני הרבים וישארו דחויים לעולם.

  1. שמרנות קלאסית

את השמרנות הקלאסית נוכל לראות אצל רבי אליעזר בן הורקנוס, ואצטט ברייתא: “תנו רבנן: מעשה ברבי אליעזר ששבת בגליל העליון ושאלוהו שלושים הלכות בהלכות סוכה, שתים עשרה אמר להם שמעתי, שמונה עשר אמר להם לא שמעתי. רבי יוסי בר’ יהודה אומר: חילוף הדברים, שמונה עשר אמר להם שמעתי שתי עשר אמר להם לא שמעתי. אמרו לו: כל דבריך אינן אלא מפי שמועה? אמר להם: הזקקתוני לומר דבר שלא שמעתי מפי רבותי. מימי לא קדמני אדם בבית המדרש, ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת ארעי, ולא הנחתי אדם בבית המדרש ויצאתי, ולא שחתי שיחת חולין ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם”.[10]

ממה שאנו רואים עד כאן; יש לקבל את פסק הדין של הסנהדרין אפילו אם אנו בדעה כי טעו.

אנו מוצאים גם דעות חלוקות בין התלמוד לבין התוספתא, אם הסנהדרין היושבת בלשכת הגזית, יכולה לשנות הלכה שנפסקה כבר בעבר. יש לקבל את דעת הרוב בפסקי הדין.

האם היסודות מוצקים דיים בנושא? אם כן אנו יכולים להמשיך.

6.     קורבנות חטאת

“וידבר ה’ אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל לאמר נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה’ אשר לא תעשינה ועשה אחת מהנה. אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם והקריב על חטאתו אשר חטא פר בן בקר תמים לה’ לחטאת.”[11]

“ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו אחת מכל מצות ה’ אשר לא תעשינה ואשמו.”[12]

כבר ראינו למעלה, מספר החינוך, כי “אפילו יהיו הם טועים”. מה קורה כאשר הם טועים? מתוך קטע החטאת שבספר ויקרא אנו רואים בפסוק יג האומר: “ואם כל עדת ישראל ישגו וגו'”. מי הם “כל עדת ישראל”? נעיין בספרא: “עדת ישראל יכול בכל העדה הכתוב מדבר תלמוד לומר כאן עדה ולהלן נאמר עדה, מה עדה אמורה להלן ב”ד, אף כאן ב”ד, ת”ל עדת ישראל, העדה המיוחדת שבישראל ואי זו זו, זו סנהדרי גדולה היושבת בלשכת הגזית.”[13]

גם רש”י מפרש את הפסוק כך:

“עדת ישראל – אלו סנהדרין:

ונעלם דבר – טעו להורות באחת מכל כריתות שבתורה שהוא מותר:

הקהל ועשו – שעשו צבור על פיהם”.

לפיכך, כמו שכותב הרמב”ם ” כל דבר שחייבין על שגגתו חטאת קבועה אם שגגו בית דין הגדול בהוראה והורו להתירו ושגגו העם בהוראתן ועשו העם והם סומכין על הוראתן ואחר כך נודע לבית דין שטעו, הרי בית דין חייבין להביא קרבן חטאת על שגגתן בהוראה ואע”פ שלא עשו הן בעצמן מעשה שאין משגיחין על עשיית בית דין כלל בין עשו בין לא עשו אלא על הוראתן בלבד, ושאר העם פטורין מן הקרבן ואע”פ שהם העושין מפני שתלו בבית דין.”[14], אם הסנהדרין טעו הם מביאים פר בן בקר לחטאת והעם, שקיבל את הוראת בית הדין, פטור כי סמך על בית הדין, ולמרות שעשו דבר שאסור הם לא שוגגים.

האם על כולם להסתמך על פסיקת בית הדין? האם כל העושים כפסיקה פטורים? לכאורה נראה מהנאמר כי כך הדבר, אולם ננסה לבדוק העניין. ראשית נברר:

7.     מי היא סנהדרין כשרה לפסיקה

הרמב”ם מרחיב בנושא: ” וכן אם הורו בית דין הגדול שדם הלב מותר ולא היה ראש ישיבה עמהן או שהיה אחד מהן אינו ראוי להיות ממונה בסנהדרין כגון שהיה גר או ממזר או זקן או שלא ראה בנים וכיוצא בהן ועשו העם על פיהם ואכלו דם הלב הרי בית דין פטורין וכל מי שאכל מביא חטאת קבועה על שגגתו. ומנין שאין הכתוב מדבר אלא בבית דין הגדול שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו וגו’, ומנין שעד שיהיו כולן ראויין להוראה שנאמר ואם מעיני העדה עד שיהיו להם כעינים, ולהלן הוא אומר ושפטו העדה מה העדה האמורה בדיני נפשות כולן ראויין להוראה אף עדה האמורה בשגגה זו עד שיהיו כולן ראויין להוראה “.[15]

מכאן נראה כי יש לבדוק את כשרותה של הסנהדרין ולברר מי ישב בדין לפני שנפעל לפי פסה”ד.

8.     האם על כולם לקבל את פס”ד לפי הרוב?

האם על כולם להסתמך על פסיקת בית הדין? האם כל העושים כפסיקה פטורים? לכאורה נראה מהנאמר כי כך הדבר, אולם ננסה לבדוק העניין.

בירושלמי אנו מוצאים כבר פירוש אחר על הפסוק ימין ושמאל ” דתני יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין תשמע להם תלמוד לומר ללכת ימין ושמאל שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהיא שמאל מאי כדון רבי יוסי בשם רבי הילא לפי שבכל מקום שוגג פטור ומזיד חייב וכאן אפילו מזיד פטור מפני שתלה בבית דין.”[16], אבל עדיין מי שתולה בבית דין פטור.

  1. מי הוא תולה בבי”ד

התלמוד מנסה לקבוע מי הוא זה התולה עשייתו בפסיקת בית הדין: “הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם, בין שעשו ועשה עמהן, בין שעשו ועשה אחריהן, בין שלא עשו ועשה – פטור, מפני שתלה בב”ד. הורו ב”ד, וידע אחד מהן שטעו או תלמיד והוא ראוי להוראה, והלך ועשה על פיהן, בין שעשו ועשה עמהן, בין שעשו ועשה אחריהן, בין שלא עשו ועשה – הרי זה חייב, מפני שלא תלה בב”ד. זה הכלל: התולה בעצמו – חייב, והתולה בב”ד – פטור.”[17]

כאן אומרת המשנה כי אם אחד הדיינים, או אפילו תלמיד ראוי להוראה, ידע כי בית הדין טעה בפסיקתו אינו רשאי לקבל את דעת בית הדין ואם עשה כפי שהורו הוא חייב כי לא תלה עשייתו בבית הדין כי לדעתו בית הדין טעה.

נביא גם את הרמב”ם בנושא:

“כיצד הורו בית דין לאכול חלב הקיבה כולו, וידע אחד מן הקהל שטעו ושחלב הקיבה אסורואכלו מפני הוראתן, שהיה עולה על דעתו שמצוה לשמוע מבית דין אע”פ שהם טועים, הרי זה האוכל חייב חטאת קבועה על אכילתו, ואינו מצטרף למנין השוגגים על פיהם, במה דברים אמורים כשהיה זה שידע שטעו חכם או תלמיד שהגיע להוראה אבל אם היה עם הארץ הרי זה פטור שאין ידיעתו באיסורין ידיעה ודאית ומצטרף לכלל השוגגים על פיהם.”[18]

חכם, או אפילו תלמיד שהגיע להוראה אינו יכול לסמוך על פסיקת הסנהדרין אם לדעתו טעו. 

10.  האם פסיקה לפי הרוב מחייבת את כולם?

הרמב”ם – (באותו מאמר שלעיל) וכן אם הורו [הסנהדרין] וידע אחד מהן שטעו ואמר להם טועים אתם ורבו עליו המתירים והתירו, הרי בית דין פטורין וכל מי שעשה על פיהם חייב להביא חטאת קבועה על שגגתו, שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו עד שישגו כל הסנהדרין.

ידע אחד מן הסנהדרין או מיעוטן שטעו המתירין ושתקו הואיל והורו ולא היה שם חולק ופשטה ההוראה ברוב הקהל הרי בית דין חייבין בקרבן וכל שעשה על פיהם פטור, ואלו ששתקו אם עשו על פי אלו שהורו הרי אלו חייבין מפני שלא תלו בבית דין,

וכן אם נשאו ונתנו בדבר ואמרו דבר זה מותר הוא ולא הורו לעם ולא אמרו להם מותרין אתם לעשות ושמע השומע מהן בעת שגמרו מותר והלך ועשה כפי מה ששמע הרי כל העושה חייב חטאת קבועה ובית דין פטורין שהרי לא הורו להם בפירוש לעשות, וכן אם הורו ועשו מיעוט הקהל על פיהם ונודעה השגגה, הרי בית דין פטורין ואלו המיעוט שעשו חייבין וכל אחד ואחד מביא חטאתו.”[19]

כאן מובהרת לנו הפסיקה של הסנהדרין.

  • על כל השופטים – חברי הסנהדרין להיות ראויים להיות שופטים, ואם לא אין הם פוטרים את כל אחד מהעושים לפי פסיקתם מלהביא חטאת על שגגתו.
  • אם אחד מהדיינים חלק על הרוב ואמר שהם טועים, אין קביעת הרוב פוטרת את העושה לפי פסק הדין של הרוב מלהביא חטאת על שגגתו, ובית הדין פטורים. דהיינו, אין העושה יכול לתלות עשייתו על בית דין שאחד או המיעוט חולקים על הרוב.
  • אם אחד מחברי הסנהדרין או מיעוטם, או תלמיד הראוי להוראה גם שאינו חבר בסנהדרין זאת, ידע שהרוב טעה אבל הם שתקו, העושה על פי הרוב פטור ובית דין חייב. אבל המיעוט או התלמיד הראוי להוראה שידע שבית הדין טעה אם עשה על פי אותה פסיקה של הרוב, הוא חייב כי לא תלה בבית דין – יוצא מכאן כי אינו יכול להסתמך על אותו פסק דין או להתנהג על פיו.
  • אם בית הדין דן בנושא והגיע למסקנה שמעשה מותר, אין להסתמך על המסקנה עד שבית הדין יקבע להורות לפי אותה מסקנה.
  • הורו בית דין ועשו רק המיעוט על פיהם, בית הדין פטור והעושים חייבים. יוצא מזה כי הפסיקה מחייבת רק אם הרוב של הציבור, לא רק מקבל אותה אלא עושה על פיה[20].

11.  מורה הלכה לפני רבו

כאשר אנו אומרים שתלמיד הראוי להוראה יכול לחלוק על הסנהדרין, האין כאן איסור של “מורה הלכה בפני רבו”? ננסה לבדוק נושא זה.

רבי יעקב בן צבי (הירש אשכנזי) עמדין כותב בנושא: “דשייך בכל ההוראות שאם התלמיד לפי דעתו רואה שרבו טועה בדין. צריך וחובה הוא עליו לאומרו ולא ישתוק כדי שלא יכשל בהוראת טעות (והא נמי נפקא מקרא דמדבר שקר תרחק דכייל כל דבר שקר). ואפי’ מילי דעלמא בכלל כדאיתא פ”ב דכתובות כ”ש מילי דאורייתא ולא הוי מורה הלכה בפני רבו בהכי דאיתסר ליה משום כבוד רבו דמיחזי כי אפקרותא שקופץ להורות ואינו ממתין לשמוע דברי הרב דאכתי לא ידע מאי דקאמר רביה. […] אי לאו בר הכי הוא כי לא כל הרוצה ליטול את השם יטול דחיישינן ליוהרא אבל אם שמע דעת רבו וכסבור התלמיד שטועה הוא בדין והוראה מותר לו לסתור דבריו ומצוה היא דהויא לאפרושי מאיסורא כי אין עצה ואין תבונה לנגד ה’. ולאו דוקא לאפרושי מאיסורא אלא אפי’ היה רבו טועה לחומרא שרי לי’ לתלמיד’ לאודועי’ ואיכא נמי מצו’ שכשם שאסור להתיר את האסור כן אסור לאסור את המותר וכל שכן כי אית ביה דררא דממונא והפסד שלא כדין בהוראתו, דודאי מצוה שלא לשתוק.”[21]

כך אנו רואים כי אין בעייה עם “מורה הלכה בפני רבו”.

12.  זקן ממרא

השתלשלות העניינים להגדיר חכם המגיע להוראה כזקן ממרא מוצגת ברמב”ם כך: ” […] בעת שיפלא דבר ויורה בו חכם המגיע להוראה בין בדבר שיראה בעיניו בין בדבר שקבל מרבותיו, הרי הוא והחולקין עמו עולין לירושלים ובאין לבית דין שעל פתח הר הבית, אומרים להן בית דין כך הוא הדין, אם שמע וקבל מוטב ואם לאו באין כולן לבית דין שעל פתח העזרה ואומרים להם גם הם כך הוא הדין, אם קבלו ילכו להן ואם לאו כולן באין לבית דין הגדול ללשכת הגזית שמשם תורה יוצאת לכל ישראל שנאמר מן המקום ההוא אשר יבחר ה’, ובית דין אומר להם כך הוא הדין ויוצאין כולן, חזר זה החכם לעירו ושנה ולמד כדרך שהוא למוד הרי זה פטור, הורה לעשות או שעשה כהוראתו חייב מיתה ואינו צריך התראה, אפילו נתן טעם לדבריו אין שומעין לו […]”[22]

מי הוא זקן ממרא? הגמרא אומרת: “אמר אביי, אף אנן נמי תנינא: חזר לעירו, שנה ולימד כדרך שלימד – פטור, הורה לעשות – חייב.”[23] במסכת סנהדרין אנו רואים כי גם אם לא הורה לאחרים אלא רק עשה כהוראתו הוא נעשה זקן ממרא: “חזר לעירו ושנה. תנו רבנן: אינו חייב עד שיעשה כהוראתו, או שיורה לאחרים ויעשו כהוראתו.”[24]

לפי ר’ זעירה אם רצה בית דין למחול לזקן ממרא הם רשאים למחול: “דאמר רבי יאשיה: שלשה דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלים. בעל שמחל על קינויו – קינויו מחול בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו – מוחלין לו, זקן ממרא שרצו בית דינו למחול לו – מוחלין לו. וכשבאתי אצל חבירי שבדרום, על שנים הודו לי, על זקן ממרא – לא הודו לי, כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל”.[25]

גם הרמב”ם אינו מקבל את דעתו של ר’ זעירא, ומגדיר “זקן ממרא” כך:

“אבל זקן ממרא האמור בתורה הוא חכם אחד מחכמי ישראל שיש בידו קבלה ודן ומורה בדברי תורה כמו שידונו ויורו כל חכמי ישראל שבאת לו מחלוקת בדין מן הדינים עם בית דין הגדול, ולא חזר לדבריהם אלא חלק עליהם והורה לעשות שלא כהוראתן, גזרה עליו תורה מיתה ומתודה ויש לו חלק לעולם הבא, אף על פי שהוא דן והן דנים הוא קבל והם קבלו הרי התורה חלקה להם כבוד, ואם רצו בית דין למחול על כבודן ולהניחו אינן יכולין כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל.

היה חכם מופלא של בית דין וחלק ושנה ולמד לאחרים כדבריו אבל לא הורה לעשות פטור, שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון לא שיאמר בזדון אלא יורה לעשות או יעשה הוא בעצמו.”[26]

זקן ממרא הוא “חכם המגיע להוראה” ויש החולקים עליו. הם מופיעים לפני בית דין הגדול בלשכת הגזית הפוסק הלכה כדעת החולקים עליו. עם הוא ממשיך ללמד כדרך שלימד בראשונה, המנוגדת לפסק הדין של הסנהדרין, אין הוא זקן ממרא עד שיורה לעשות (לפסוק) כהוראתו, המנוגדת לפסק הסנהדרין.

אבל הרמב”ם, המאמץ את הנאמר במסכת סנהדרין (פח, ע”ב), אומר גם דבר נוסף “או שעשה כהוראתו”, דהיינו, הוא עשה דבר הנוגד את פסק הדין של הסנהדרין, גם אז הוא זקן ממרא.

כאן אנו בבעיה. המשנה אומרת:

“הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם, בין שעשו ועשה עמהן, בין שעשו ועשה אחריהן, בין שלא עשו ועשה – פטור, מפני שתלה בב”ד. הורו ב”ד, וידע אחד מהן שטעו או תלמיד והוא ראוי להוראה, והלך ועשה על פיהן, בין שעשו ועשה עמהן, בין שעשו ועשה אחריהן, בין שלא עשו ועשה – הרי זה חייב, מפני שלא תלה בב”ד. זה הכלל: התולה בעצמו – חייב, והתולה בב”ד – פטור.”[27] דהיינו אם הראוי להוראה בדעה שבית הדין טעה אין הוא יכול להיתלות על פסק בית הדין ועליו לעשות כדעתו אחרת יהיה חייב. אבל

אם יעשה כדעתו הרי הוא יהיה “זקן ממרא”. כיצד יצא מהמילכוד?

רציתי רק לגעת בנושא הפסיקה של הסנהדרין, החכם, התלמיד שהגיע להוראה (גמיר וסביר) ואת מי מחייבת פסיקת הסנהדרין.

מה שאנו יכולים לראות מהנדון כי יש בקרה וביקורת תמידית על פסיקות ביה”ד.

ראינו במסכת הוריות כי תלמיד הראוי להוראה אינו מקבל את פסקי הדין של הסנהדרין היושבים בלשכת הגזית כדבר המובן מאליו. אם הוא בדעה שבית הדין שגה בפסיקה עליו לדחותה ולנהוג כפי שהוא רואה לנכון. יוצא מזה, כי ההתייחסות לפסיקה של בית הדין היא שונה עבורו לעומת שאר פשוטי העם. אם הדבר נכון לתלמיד הראוי להוראה, הוא ודאי כך לגבי חכם המגיע להוראה.

במחלוקת אם בית דין יכול למחול לזקן ממרא הרמב”ם מאמץ את הדעה שאינו יכול למחול. לא מצאתי מה קורה כאשר ביה”ד משנה פסיקתו ומאמץ דעת הזקן ממרא.

אנו רואים:

  • היזון חוזר של תלמיד הראוי להוראה, בעלי דעת המיעוט וזקן ממרא. חולקים על פס”ד.
  • חובה על כל מי שיודע תורה להורותה, גם אם היא מנוגדת לפסיקה.
  • תלמיד לפני רבו לא ישתוק אם לדעתו רבו טעה (סנהדרין ו ע”ב).

כל הנאמר הוא בזמן שהייתה סנהדרין שישבה בלשכת הגזית. סנהדרין שמחוץ ללשכת הגזית אינה מחייבת שנאמר מן המקום ההוא. היום הכל השתנה: לכל עדה ולכל חסידות יש פוסקים משלהן, האין זה מרבה מחלקות בישראל. אנו לפני חג המצות. יש הכשר לספרדים, יש הכשר לאוכלי קטניות, יש הכשר לאוכלי לפתית, ויש הכשר לאוכלי קנולה. אבל זה לא הכל. שמן בוטנים בפסח היה מותר לאשכנזים ופתאום נאסר בשנות הששים של המאה שעברה. או,  למשל: בישראל אין לאשכנזים הכשר למרגרינה לפסח. בית דין לונדון הכשיר את המרגרינה שם, כאשר היא מכילה את אותם המרכיבים של המרגרינה הישראלית. עולי בריטניה בארץ מייבאים לפסח את המרגרינה בהכשר בי”ד לונדון. הבנתם!

שיהיהלנוחגמצותשמח.

[1]  דבריםפרקיזפסוקיםטיא

[2]  ספרידבריםפיסקאקנד

[3]  עדויותפרקהמשנהו

[4]  שם

[5]  עדויותפרקא, משנהה

[6]  גםתנאיזהאינומחויבתמידכפישאנורואים: “יהיהגדולבחכמהוכו‘” אאעיטורשוקיירושליםבפירותקשיאעליהשהראשוניםתקנוהווריוחנןבןזכאיביטלהלאחרחרבןמפנישנתבטלהטעםלראשוניםולאהיהגדולכראשונים (השגתהראבדרמבםהלכותממריםפרקבהלכהב). כאןאנורואיםבטלהטעםבטילהההלכה. אבלהרמבםכותב: “אפילובטלהטעםשבגללוגזרוהראשוניםאוהתקינואיןהאחרוניםיכוליןלבטלעדשיהיוגדוליםמהם” (רמבםשם). אבלאםנמצאלסתורפסקדיןאומרהרמבם: “בדגדולשדרשובאחתמןהמדותכפימהשנראהבעיניהםשהדיןכךודנודין, ועמדאחריהםבדאחרונראהלוטעםאחרלסתוראותוהריזהסותרודןכפימהשנראהבעיניו, שנאמראלהשופטאשריהיהבימיםההם, אינךחייבללכתאלאאחרביתדיןשבדורך (רמבםשםהלכהא).

ראהגםשותהרידסימןצגדהוראיתישכתב: “ואעגדהןיחידורביםוהלכהכרביםהנימיליבדלאפסקיאמוראיהלכהכיחיד, אבלהיכאדאמוראיפסקיכיחידאאמוראיסמכינןושבקינןלכללאדיחידורביםהלכהכרבים (אעגדגםעלהאמוראיםמקשההתלמודדשביקרביםועשהכיחידכדמצינובסוכהיט, ב: אבייאשכחילרביוסףדקאגניבכילתחתניםבסוכה, אמרליהכמאןכראשבקתרבנןועבדתכרא, אמרליהברייתאאיפכאתני, מממצינוהרבהפעמיםבשסדאמוראיםפסקיכיחידבמקוםרביםולאמקשיםעליהם, עייןהמאורומלחמותבקצו, ב.)”

[7]  פרקיאמשנהב

[8]  תוספתאסנהדריןפרקז, הלא

[9]  שםעדויותפרקא, הלד

[10]  סוכהכחעא

[11]  ויקראפרקדפסוקיםאג

[12]  שםפסוקיג

[13]  ספראויקראדבוראדחובהפרשהד

[14]  רמבםהלכותשגגותפרקיבהלכהא

[15]  רמבםהלכותשגגותפרקיגהלכהא

[16]  ירושלמימסכתהוריותפרקאדףמהעמודד /הא

[17]  תלמודבבלימסכתהוריותדףבעמודא

[18]  רמבםהלכותשגגותפרקיגהלכהה

[19]  רמבםהלכותשגגותפרקיגהלכהא

[20]  והסנהדריןעצמןשעשובהוראתןאינןמצטרפיןלרובהקהל, עדשיהיוהרובשעשוחוץמןהסנהדרין, עשורובאנשיארץישראלעלפיהם, אעפשאלוהעושיםשבטאחד, וכןאםעשורובהשבטיםאעפשהןמיעוטהקהל, ביתדיןחייביםוהעושיןפטורין, כיצדהיויושביארץישראלששמאותאלףואחד, והיוהעושיןבהוראתביתדיןשלשמאותאלףואחדוהריכולןבנייהודהבלבד, אושהיוהעושיםבנישבעהשבטיםכולןאעפשישבהןמאהאלף, הריביתדיןחייביןוכלהעושיםעלפיהםפטוריןואיןמשגיחיןעליושביחוצהלארץשאיןקרויקהלאלאבניארץישראל, ושבטמנשהואפריםאינןחשוביןכשנישבטיםלעניןהזהאלאשניהםשבטאחד (רמבםהלכותשגגותפרקיגהלכהב)

[21]  שותשאילתיעבץחלקאסימןהדהוכיתימא

[22]  רמבםהלכותשגגותפרקיגהלכהח

[23]  תלמודבבלימסכתהוריותדףבעמודא

[24]  סנהדריןפחעמודב

[25]  סנהדריןדףפחעמודא

[26]  רמבםהלכותממריםפרקגהלכהדו

[27]  תלמודבבלימסכתהוריותדףבעמודא