Guest Dvar Torah, Parshas Vayikra

[Thanks to R’ Meir Deutsch שליט׳א]

רשותמשפטיתעליונההסנהדריןואםכלעדתישראלישגו

© מאיר דויטש

פרשתנו, פרשתויקרא, מונהסוגיקורבנות, ביניהםנפשכיתחטא“, “אםהכהןהמשיחיחטאולבסוףואםכלעדתבניישראלישגו […] ואשמו“. אנונתרכזבאחרון.

1.     ימין ושמאל

בספר דברים נאמר: ” כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבת בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה’ אלהיך בו. ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט. ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה’ ושמרת לעשות ככל אשר יורוך. על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל.”[1]

רש”י מפרש:” ימין ושמאל – אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכל שכן שאומר לך על ימין ימין ועל שמאל שמאל”. והספרי אומר:” לא תסור מן התורה אשר יגידו לך, מצות לא תעשה, ימין ושמאל, אפילו מראים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם. “[2]הרמב”ן כותב על פסוק זה: ” ימין ושמאל – אפילו אם אומר לך על ימין שהוא שמאל או על שמאל שהוא ימין, לשון רש”י. וענינו, אפילו תחשוב בלבך שהם טועים, והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך, תעשה כמצותם,

וחתך לנו הכתוב הדין, שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני השם במקום אשר יבחר בכל מה שיאמרו לנו בפירוש התורה, בין שקבלו פירושו עד מפי עד ומשה מפי הגבורה, או שיאמרו כן לפי משמעות המקרא או כוונתה, כי על הדעת שלהם הוא נותן (ס”א לנו) להם התורה, אפילו יהיה בעיניך כמחליף הימין בשמאל, וכל שכן שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין.

כאן נקבע כי יש לקבל את פס”ד הסנהדרין, אפילו אם לדעתנו הם טועים. היש לנו הסכמה? 

2.     אחרי רבים להטות

ספר החינוך – ועל דרך ענין זה שעוררתיך בני עליו אפרש לך אגדה אחת שהיא בבבא מציעא בסוף פרק הזהב [נ”ט ע”ב] גבי ההוא מעשה דרבי אליעזר בתנורו של עכנאי המתמהת כל שומעה.

בברייתא, ב”תנורו של עכנאי” בבא מציעא (נט, ע”ב) “, “השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו” למרות כל ההוכחות בניסים וגם בת הקול מהשמיים שאמרה שהלכה כמותו. “עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמיים היא … שכבר ניתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבה תורה – אחרי רבים להטות”. והגמרא שואלת: “מאי עביד הקב”ה בההיא שעתה? אמר לי קא חייך ואמר: נצחוני בני, נצחוני בני”. 

3.     מפי שמועה והליכה לפי הרוב

את החשיבות בעמידה בפסיקה שנשמעה מפי הרבים אנו יכולים לראות אצל עקביא בן מהללאל: “עקביא בן מהללאל העיד ארבעה דברים, אמרו לו עקביא חזור בך מארבעה דברים שהיית אומר (ששמע מפי המרובים) ונעשך לאב בית דין לישראל. אמר להן: מוטב לי להקרא שוטה כל ימי ולא להעשות שעה אחת רשע לפני המקום שלא יהיו אומרים: בשביל שררה חזר בו”.[3] מה שעבר על עקביא בן מהללאל בגלל שעמד איתן על הדעות ששמע מפי רבים הרי הם ידועים. עקביא רצה בכל זאת לשנות את הפסיקה ששמע מפי הרבים ומצא דרך לעשות זאת, כך אומרת המשנה: “בשעת מיתתו [של עקביא] אמר לבנו חזור בך מארבעה דברים שהייתי אומר. אמר לו [בנו]: ולמה לא חזרת בך? אמר לו [עקביא]: אני שמעתי מפי המרובים והם שמעו מפי המרובים, אני עמדתי במשמועתי והם עמדו במשמועתן, אבל אתה ששמעת מפי היחיד ומפי המרובין מוטב להניח דברי היחיד [דברי] ולאחוז בדברי המרובין”.[4]

המשנה אומרת: “ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא בדברי המרובין, שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו, שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין. היה גדול ממנו בחכמה אבל לא במנין, במנין אבל לא בחכמה אינו יכול לבטל דבריו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין”.[5] לפי דעת המשנה שלפנינו יכול בית דין לבטל פסיקה קודמת אם יעמוד בתנאים המוכתבים.[6]          אחרי רבים להטות, בכל פס”ד.

4.     סמכות בי”ד

יש שתי גישות לפסיקת ההלכה – השמרנית: שאינה מאפשרת כל שינוי בנושא שנפסק בעבר, גם אם חל שינוי בעובדות או שחלה התפתחות בשטח. לעומתה, הדינמית: שרואה בהתפתחות ובשינויים שחלו צורך לדון מחדש בשאלות שכבר נפסקו בעבר.

לפי השיטה השמרנית דיון בהלכה אפשרי רק בנושא שלגביו טרם נפסקה הלכה. הלכה שנפסקה אין אפשרות לשנותה, גם אם התנאים והטעמים לפיה נפסקה השתנו או הופרכו. הטעמים השונים המהווים את גרעין הפסיקה קיימים כל עוד לא נפסקה ההלכה, לאחר מכן אין עוד לדון באותה הלכה פסוקה.

נעיין במשנה בסנהדרין[7]: “(דברים יז) כי יפלא ממך דבר למשפט וגו’, שלשה בתי דינין היו שם. אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה ואחד יושב בלשכת הגזית. באים לזה שעל פתח הר הבית ואומר כך דרשתי וכן דרשו חבירי כך לימדתי וכך לימדו חבירי, אם שמעו (פסק דין בנושא) אומרים להם ואם לאו באין להן לאותן שעל פתח העזרה ואומר כך דרשתי וכן דרשו חבירי כך לימדתי וכך לימדו חבירי, אם שמעו אומרים להם ואם לאו אלו ואלו באים לבית דין הגדול שבלשכת הגזית שממנו יוצאת תורה לכל ישראל שנאמר (דברים יז): מן המקום ההוא אשר יבחר ה”. ממשנה זו אנו רואים כי כל בתי הדין רשאים להורות רק לפי הלכה פסוקה (אם שמעו), מלבד בית הדין הגדול שרשאי לפסוק בנושא שטרם נדון ואין לגביו הלכה פסוקה. מתוך המשנה נראה כי לא קיימת הגבלה שבית הדין הגדול ידון גם בהלכה פסוקה.

לעומת המשנה שלפנינו הדיון בתוספתא בנושא הוא שמרני “הולכין לבית דין הגדול שבלשכת הגזית … נשאלת שאילה אם שמעו אמרו להם ואם לאו עומדין למינין. רבו המטמאין טימאו, רבו המטהרין טהרו משם היה יוצאת הלכה ורווחת בישראל”.[8] לפי התוספתא גם בית הדין הגדול לא יכול לשנות שאלה שנפסקה (אם שמעו אמרו להם), רק אם לא שמעו עומדים למניין וקובעים הלכה.

במחלוקת בתוספתא: “לעולם הלכה לפי המרובין. לא נזכרו דברי היחיד בין המרובין אלא לבטלן. ר’ יהודה אומר: לא הוזכרו דברי היחיד בין המרובין אלא שמא תיצרך להן שעה ויסמכו עליהן”.[9] לפי הרישא דברי היחיד הוזכרו כדי שנדע שנדחו מפני הרבים וישארו דחויים לעולם.

  1. שמרנות קלאסית

את השמרנות הקלאסית נוכל לראות אצל רבי אליעזר בן הורקנוס, ואצטט ברייתא: “תנו רבנן: מעשה ברבי אליעזר ששבת בגליל העליון ושאלוהו שלושים הלכות בהלכות סוכה, שתים עשרה אמר להם שמעתי, שמונה עשר אמר להם לא שמעתי. רבי יוסי בר’ יהודה אומר: חילוף הדברים, שמונה עשר אמר להם שמעתי שתי עשר אמר להם לא שמעתי. אמרו לו: כל דבריך אינן אלא מפי שמועה? אמר להם: הזקקתוני לומר דבר שלא שמעתי מפי רבותי. מימי לא קדמני אדם בבית המדרש, ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת ארעי, ולא הנחתי אדם בבית המדרש ויצאתי, ולא שחתי שיחת חולין ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם”.[10]

ממה שאנו רואים עד כאן; יש לקבל את פסק הדין של הסנהדרין אפילו אם אנו בדעה כי טעו.

אנו מוצאים גם דעות חלוקות בין התלמוד לבין התוספתא, אם הסנהדרין היושבת בלשכת הגזית, יכולה לשנות הלכה שנפסקה כבר בעבר. יש לקבל את דעת הרוב בפסקי הדין.

האם היסודות מוצקים דיים בנושא? אם כן אנו יכולים להמשיך.

6.     קורבנות חטאת

“וידבר ה’ אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל לאמר נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה’ אשר לא תעשינה ועשה אחת מהנה. אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם והקריב על חטאתו אשר חטא פר בן בקר תמים לה’ לחטאת.”[11]

“ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו אחת מכל מצות ה’ אשר לא תעשינה ואשמו.”[12]

כבר ראינו למעלה, מספר החינוך, כי “אפילו יהיו הם טועים”. מה קורה כאשר הם טועים? מתוך קטע החטאת שבספר ויקרא אנו רואים בפסוק יג האומר: “ואם כל עדת ישראל ישגו וגו'”. מי הם “כל עדת ישראל”? נעיין בספרא: “עדת ישראל יכול בכל העדה הכתוב מדבר תלמוד לומר כאן עדה ולהלן נאמר עדה, מה עדה אמורה להלן ב”ד, אף כאן ב”ד, ת”ל עדת ישראל, העדה המיוחדת שבישראל ואי זו זו, זו סנהדרי גדולה היושבת בלשכת הגזית.”[13]

גם רש”י מפרש את הפסוק כך:

“עדת ישראל – אלו סנהדרין:

ונעלם דבר – טעו להורות באחת מכל כריתות שבתורה שהוא מותר:

הקהל ועשו – שעשו צבור על פיהם”.

לפיכך, כמו שכותב הרמב”ם ” כל דבר שחייבין על שגגתו חטאת קבועה אם שגגו בית דין הגדול בהוראה והורו להתירו ושגגו העם בהוראתן ועשו העם והם סומכין על הוראתן ואחר כך נודע לבית דין שטעו, הרי בית דין חייבין להביא קרבן חטאת על שגגתן בהוראה ואע”פ שלא עשו הן בעצמן מעשה שאין משגיחין על עשיית בית דין כלל בין עשו בין לא עשו אלא על הוראתן בלבד, ושאר העם פטורין מן הקרבן ואע”פ שהם העושין מפני שתלו בבית דין.”[14], אם הסנהדרין טעו הם מביאים פר בן בקר לחטאת והעם, שקיבל את הוראת בית הדין, פטור כי סמך על בית הדין, ולמרות שעשו דבר שאסור הם לא שוגגים.

האם על כולם להסתמך על פסיקת בית הדין? האם כל העושים כפסיקה פטורים? לכאורה נראה מהנאמר כי כך הדבר, אולם ננסה לבדוק העניין. ראשית נברר:

7.     מי היא סנהדרין כשרה לפסיקה

הרמב”ם מרחיב בנושא: ” וכן אם הורו בית דין הגדול שדם הלב מותר ולא היה ראש ישיבה עמהן או שהיה אחד מהן אינו ראוי להיות ממונה בסנהדרין כגון שהיה גר או ממזר או זקן או שלא ראה בנים וכיוצא בהן ועשו העם על פיהם ואכלו דם הלב הרי בית דין פטורין וכל מי שאכל מביא חטאת קבועה על שגגתו. ומנין שאין הכתוב מדבר אלא בבית דין הגדול שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו וגו’, ומנין שעד שיהיו כולן ראויין להוראה שנאמר ואם מעיני העדה עד שיהיו להם כעינים, ולהלן הוא אומר ושפטו העדה מה העדה האמורה בדיני נפשות כולן ראויין להוראה אף עדה האמורה בשגגה זו עד שיהיו כולן ראויין להוראה “.[15]

מכאן נראה כי יש לבדוק את כשרותה של הסנהדרין ולברר מי ישב בדין לפני שנפעל לפי פסה”ד.

8.     האם על כולם לקבל את פס”ד לפי הרוב?

האם על כולם להסתמך על פסיקת בית הדין? האם כל העושים כפסיקה פטורים? לכאורה נראה מהנאמר כי כך הדבר, אולם ננסה לבדוק העניין.

בירושלמי אנו מוצאים כבר פירוש אחר על הפסוק ימין ושמאל ” דתני יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין תשמע להם תלמוד לומר ללכת ימין ושמאל שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהיא שמאל מאי כדון רבי יוסי בשם רבי הילא לפי שבכל מקום שוגג פטור ומזיד חייב וכאן אפילו מזיד פטור מפני שתלה בבית דין.”[16], אבל עדיין מי שתולה בבית דין פטור.

  1. מי הוא תולה בבי”ד

התלמוד מנסה לקבוע מי הוא זה התולה עשייתו בפסיקת בית הדין: “הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם, בין שעשו ועשה עמהן, בין שעשו ועשה אחריהן, בין שלא עשו ועשה – פטור, מפני שתלה בב”ד. הורו ב”ד, וידע אחד מהן שטעו או תלמיד והוא ראוי להוראה, והלך ועשה על פיהן, בין שעשו ועשה עמהן, בין שעשו ועשה אחריהן, בין שלא עשו ועשה – הרי זה חייב, מפני שלא תלה בב”ד. זה הכלל: התולה בעצמו – חייב, והתולה בב”ד – פטור.”[17]

כאן אומרת המשנה כי אם אחד הדיינים, או אפילו תלמיד ראוי להוראה, ידע כי בית הדין טעה בפסיקתו אינו רשאי לקבל את דעת בית הדין ואם עשה כפי שהורו הוא חייב כי לא תלה עשייתו בבית הדין כי לדעתו בית הדין טעה.

נביא גם את הרמב”ם בנושא:

“כיצד הורו בית דין לאכול חלב הקיבה כולו, וידע אחד מן הקהל שטעו ושחלב הקיבה אסורואכלו מפני הוראתן, שהיה עולה על דעתו שמצוה לשמוע מבית דין אע”פ שהם טועים, הרי זה האוכל חייב חטאת קבועה על אכילתו, ואינו מצטרף למנין השוגגים על פיהם, במה דברים אמורים כשהיה זה שידע שטעו חכם או תלמיד שהגיע להוראה אבל אם היה עם הארץ הרי זה פטור שאין ידיעתו באיסורין ידיעה ודאית ומצטרף לכלל השוגגים על פיהם.”[18]

חכם, או אפילו תלמיד שהגיע להוראה אינו יכול לסמוך על פסיקת הסנהדרין אם לדעתו טעו. 

10.  האם פסיקה לפי הרוב מחייבת את כולם?

הרמב”ם – (באותו מאמר שלעיל) וכן אם הורו [הסנהדרין] וידע אחד מהן שטעו ואמר להם טועים אתם ורבו עליו המתירים והתירו, הרי בית דין פטורין וכל מי שעשה על פיהם חייב להביא חטאת קבועה על שגגתו, שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו עד שישגו כל הסנהדרין.

ידע אחד מן הסנהדרין או מיעוטן שטעו המתירין ושתקו הואיל והורו ולא היה שם חולק ופשטה ההוראה ברוב הקהל הרי בית דין חייבין בקרבן וכל שעשה על פיהם פטור, ואלו ששתקו אם עשו על פי אלו שהורו הרי אלו חייבין מפני שלא תלו בבית דין,

וכן אם נשאו ונתנו בדבר ואמרו דבר זה מותר הוא ולא הורו לעם ולא אמרו להם מותרין אתם לעשות ושמע השומע מהן בעת שגמרו מותר והלך ועשה כפי מה ששמע הרי כל העושה חייב חטאת קבועה ובית דין פטורין שהרי לא הורו להם בפירוש לעשות, וכן אם הורו ועשו מיעוט הקהל על פיהם ונודעה השגגה, הרי בית דין פטורין ואלו המיעוט שעשו חייבין וכל אחד ואחד מביא חטאתו.”[19]

כאן מובהרת לנו הפסיקה של הסנהדרין.

  • על כל השופטים – חברי הסנהדרין להיות ראויים להיות שופטים, ואם לא אין הם פוטרים את כל אחד מהעושים לפי פסיקתם מלהביא חטאת על שגגתו.
  • אם אחד מהדיינים חלק על הרוב ואמר שהם טועים, אין קביעת הרוב פוטרת את העושה לפי פסק הדין של הרוב מלהביא חטאת על שגגתו, ובית הדין פטורים. דהיינו, אין העושה יכול לתלות עשייתו על בית דין שאחד או המיעוט חולקים על הרוב.
  • אם אחד מחברי הסנהדרין או מיעוטם, או תלמיד הראוי להוראה גם שאינו חבר בסנהדרין זאת, ידע שהרוב טעה אבל הם שתקו, העושה על פי הרוב פטור ובית דין חייב. אבל המיעוט או התלמיד הראוי להוראה שידע שבית הדין טעה אם עשה על פי אותה פסיקה של הרוב, הוא חייב כי לא תלה בבית דין – יוצא מכאן כי אינו יכול להסתמך על אותו פסק דין או להתנהג על פיו.
  • אם בית הדין דן בנושא והגיע למסקנה שמעשה מותר, אין להסתמך על המסקנה עד שבית הדין יקבע להורות לפי אותה מסקנה.
  • הורו בית דין ועשו רק המיעוט על פיהם, בית הדין פטור והעושים חייבים. יוצא מזה כי הפסיקה מחייבת רק אם הרוב של הציבור, לא רק מקבל אותה אלא עושה על פיה[20].

11.  מורה הלכה לפני רבו

כאשר אנו אומרים שתלמיד הראוי להוראה יכול לחלוק על הסנהדרין, האין כאן איסור של “מורה הלכה בפני רבו”? ננסה לבדוק נושא זה.

רבי יעקב בן צבי (הירש אשכנזי) עמדין כותב בנושא: “דשייך בכל ההוראות שאם התלמיד לפי דעתו רואה שרבו טועה בדין. צריך וחובה הוא עליו לאומרו ולא ישתוק כדי שלא יכשל בהוראת טעות (והא נמי נפקא מקרא דמדבר שקר תרחק דכייל כל דבר שקר). ואפי’ מילי דעלמא בכלל כדאיתא פ”ב דכתובות כ”ש מילי דאורייתא ולא הוי מורה הלכה בפני רבו בהכי דאיתסר ליה משום כבוד רבו דמיחזי כי אפקרותא שקופץ להורות ואינו ממתין לשמוע דברי הרב דאכתי לא ידע מאי דקאמר רביה. […] אי לאו בר הכי הוא כי לא כל הרוצה ליטול את השם יטול דחיישינן ליוהרא אבל אם שמע דעת רבו וכסבור התלמיד שטועה הוא בדין והוראה מותר לו לסתור דבריו ומצוה היא דהויא לאפרושי מאיסורא כי אין עצה ואין תבונה לנגד ה’. ולאו דוקא לאפרושי מאיסורא אלא אפי’ היה רבו טועה לחומרא שרי לי’ לתלמיד’ לאודועי’ ואיכא נמי מצו’ שכשם שאסור להתיר את האסור כן אסור לאסור את המותר וכל שכן כי אית ביה דררא דממונא והפסד שלא כדין בהוראתו, דודאי מצוה שלא לשתוק.”[21]

כך אנו רואים כי אין בעייה עם “מורה הלכה בפני רבו”.

12.  זקן ממרא

השתלשלות העניינים להגדיר חכם המגיע להוראה כזקן ממרא מוצגת ברמב”ם כך: ” […] בעת שיפלא דבר ויורה בו חכם המגיע להוראה בין בדבר שיראה בעיניו בין בדבר שקבל מרבותיו, הרי הוא והחולקין עמו עולין לירושלים ובאין לבית דין שעל פתח הר הבית, אומרים להן בית דין כך הוא הדין, אם שמע וקבל מוטב ואם לאו באין כולן לבית דין שעל פתח העזרה ואומרים להם גם הם כך הוא הדין, אם קבלו ילכו להן ואם לאו כולן באין לבית דין הגדול ללשכת הגזית שמשם תורה יוצאת לכל ישראל שנאמר מן המקום ההוא אשר יבחר ה’, ובית דין אומר להם כך הוא הדין ויוצאין כולן, חזר זה החכם לעירו ושנה ולמד כדרך שהוא למוד הרי זה פטור, הורה לעשות או שעשה כהוראתו חייב מיתה ואינו צריך התראה, אפילו נתן טעם לדבריו אין שומעין לו […]”[22]

מי הוא זקן ממרא? הגמרא אומרת: “אמר אביי, אף אנן נמי תנינא: חזר לעירו, שנה ולימד כדרך שלימד – פטור, הורה לעשות – חייב.”[23] במסכת סנהדרין אנו רואים כי גם אם לא הורה לאחרים אלא רק עשה כהוראתו הוא נעשה זקן ממרא: “חזר לעירו ושנה. תנו רבנן: אינו חייב עד שיעשה כהוראתו, או שיורה לאחרים ויעשו כהוראתו.”[24]

לפי ר’ זעירה אם רצה בית דין למחול לזקן ממרא הם רשאים למחול: “דאמר רבי יאשיה: שלשה דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלים. בעל שמחל על קינויו – קינויו מחול בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו – מוחלין לו, זקן ממרא שרצו בית דינו למחול לו – מוחלין לו. וכשבאתי אצל חבירי שבדרום, על שנים הודו לי, על זקן ממרא – לא הודו לי, כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל”.[25]

גם הרמב”ם אינו מקבל את דעתו של ר’ זעירא, ומגדיר “זקן ממרא” כך:

“אבל זקן ממרא האמור בתורה הוא חכם אחד מחכמי ישראל שיש בידו קבלה ודן ומורה בדברי תורה כמו שידונו ויורו כל חכמי ישראל שבאת לו מחלוקת בדין מן הדינים עם בית דין הגדול, ולא חזר לדבריהם אלא חלק עליהם והורה לעשות שלא כהוראתן, גזרה עליו תורה מיתה ומתודה ויש לו חלק לעולם הבא, אף על פי שהוא דן והן דנים הוא קבל והם קבלו הרי התורה חלקה להם כבוד, ואם רצו בית דין למחול על כבודן ולהניחו אינן יכולין כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל.

היה חכם מופלא של בית דין וחלק ושנה ולמד לאחרים כדבריו אבל לא הורה לעשות פטור, שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון לא שיאמר בזדון אלא יורה לעשות או יעשה הוא בעצמו.”[26]

זקן ממרא הוא “חכם המגיע להוראה” ויש החולקים עליו. הם מופיעים לפני בית דין הגדול בלשכת הגזית הפוסק הלכה כדעת החולקים עליו. עם הוא ממשיך ללמד כדרך שלימד בראשונה, המנוגדת לפסק הדין של הסנהדרין, אין הוא זקן ממרא עד שיורה לעשות (לפסוק) כהוראתו, המנוגדת לפסק הסנהדרין.

אבל הרמב”ם, המאמץ את הנאמר במסכת סנהדרין (פח, ע”ב), אומר גם דבר נוסף “או שעשה כהוראתו”, דהיינו, הוא עשה דבר הנוגד את פסק הדין של הסנהדרין, גם אז הוא זקן ממרא.

כאן אנו בבעיה. המשנה אומרת:

“הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם, בין שעשו ועשה עמהן, בין שעשו ועשה אחריהן, בין שלא עשו ועשה – פטור, מפני שתלה בב”ד. הורו ב”ד, וידע אחד מהן שטעו או תלמיד והוא ראוי להוראה, והלך ועשה על פיהן, בין שעשו ועשה עמהן, בין שעשו ועשה אחריהן, בין שלא עשו ועשה – הרי זה חייב, מפני שלא תלה בב”ד. זה הכלל: התולה בעצמו – חייב, והתולה בב”ד – פטור.”[27] דהיינו אם הראוי להוראה בדעה שבית הדין טעה אין הוא יכול להיתלות על פסק בית הדין ועליו לעשות כדעתו אחרת יהיה חייב. אבל

אם יעשה כדעתו הרי הוא יהיה “זקן ממרא”. כיצד יצא מהמילכוד?

רציתי רק לגעת בנושא הפסיקה של הסנהדרין, החכם, התלמיד שהגיע להוראה (גמיר וסביר) ואת מי מחייבת פסיקת הסנהדרין.

מה שאנו יכולים לראות מהנדון כי יש בקרה וביקורת תמידית על פסיקות ביה”ד.

ראינו במסכת הוריות כי תלמיד הראוי להוראה אינו מקבל את פסקי הדין של הסנהדרין היושבים בלשכת הגזית כדבר המובן מאליו. אם הוא בדעה שבית הדין שגה בפסיקה עליו לדחותה ולנהוג כפי שהוא רואה לנכון. יוצא מזה, כי ההתייחסות לפסיקה של בית הדין היא שונה עבורו לעומת שאר פשוטי העם. אם הדבר נכון לתלמיד הראוי להוראה, הוא ודאי כך לגבי חכם המגיע להוראה.

במחלוקת אם בית דין יכול למחול לזקן ממרא הרמב”ם מאמץ את הדעה שאינו יכול למחול. לא מצאתי מה קורה כאשר ביה”ד משנה פסיקתו ומאמץ דעת הזקן ממרא.

אנו רואים:

  • היזון חוזר של תלמיד הראוי להוראה, בעלי דעת המיעוט וזקן ממרא. חולקים על פס”ד.
  • חובה על כל מי שיודע תורה להורותה, גם אם היא מנוגדת לפסיקה.
  • תלמיד לפני רבו לא ישתוק אם לדעתו רבו טעה (סנהדרין ו ע”ב).

כל הנאמר הוא בזמן שהייתה סנהדרין שישבה בלשכת הגזית. סנהדרין שמחוץ ללשכת הגזית אינה מחייבת שנאמר מן המקום ההוא. היום הכל השתנה: לכל עדה ולכל חסידות יש פוסקים משלהן, האין זה מרבה מחלקות בישראל. אנו לפני חג המצות. יש הכשר לספרדים, יש הכשר לאוכלי קטניות, יש הכשר לאוכלי לפתית, ויש הכשר לאוכלי קנולה. אבל זה לא הכל. שמן בוטנים בפסח היה מותר לאשכנזים ופתאום נאסר בשנות הששים של המאה שעברה. או,  למשל: בישראל אין לאשכנזים הכשר למרגרינה לפסח. בית דין לונדון הכשיר את המרגרינה שם, כאשר היא מכילה את אותם המרכיבים של המרגרינה הישראלית. עולי בריטניה בארץ מייבאים לפסח את המרגרינה בהכשר בי”ד לונדון. הבנתם!

שיהיהלנוחגמצותשמח.

[1]  דבריםפרקיזפסוקיםטיא

[2]  ספרידבריםפיסקאקנד

[3]  עדויותפרקהמשנהו

[4]  שם

[5]  עדויותפרקא, משנהה

[6]  גםתנאיזהאינומחויבתמידכפישאנורואים: “יהיהגדולבחכמהוכו‘” אאעיטורשוקיירושליםבפירותקשיאעליהשהראשוניםתקנוהווריוחנןבןזכאיביטלהלאחרחרבןמפנישנתבטלהטעםלראשוניםולאהיהגדולכראשונים (השגתהראבדרמבםהלכותממריםפרקבהלכהב). כאןאנורואיםבטלהטעםבטילהההלכה. אבלהרמבםכותב: “אפילובטלהטעםשבגללוגזרוהראשוניםאוהתקינואיןהאחרוניםיכוליןלבטלעדשיהיוגדוליםמהם” (רמבםשם). אבלאםנמצאלסתורפסקדיןאומרהרמבם: “בדגדולשדרשובאחתמןהמדותכפימהשנראהבעיניהםשהדיןכךודנודין, ועמדאחריהםבדאחרונראהלוטעםאחרלסתוראותוהריזהסותרודןכפימהשנראהבעיניו, שנאמראלהשופטאשריהיהבימיםההם, אינךחייבללכתאלאאחרביתדיןשבדורך (רמבםשםהלכהא).

ראהגםשותהרידסימןצגדהוראיתישכתב: “ואעגדהןיחידורביםוהלכהכרביםהנימיליבדלאפסקיאמוראיהלכהכיחיד, אבלהיכאדאמוראיפסקיכיחידאאמוראיסמכינןושבקינןלכללאדיחידורביםהלכהכרבים (אעגדגםעלהאמוראיםמקשההתלמודדשביקרביםועשהכיחידכדמצינובסוכהיט, ב: אבייאשכחילרביוסףדקאגניבכילתחתניםבסוכה, אמרליהכמאןכראשבקתרבנןועבדתכרא, אמרליהברייתאאיפכאתני, מממצינוהרבהפעמיםבשסדאמוראיםפסקיכיחידבמקוםרביםולאמקשיםעליהם, עייןהמאורומלחמותבקצו, ב.)”

[7]  פרקיאמשנהב

[8]  תוספתאסנהדריןפרקז, הלא

[9]  שםעדויותפרקא, הלד

[10]  סוכהכחעא

[11]  ויקראפרקדפסוקיםאג

[12]  שםפסוקיג

[13]  ספראויקראדבוראדחובהפרשהד

[14]  רמבםהלכותשגגותפרקיבהלכהא

[15]  רמבםהלכותשגגותפרקיגהלכהא

[16]  ירושלמימסכתהוריותפרקאדףמהעמודד /הא

[17]  תלמודבבלימסכתהוריותדףבעמודא

[18]  רמבםהלכותשגגותפרקיגהלכהה

[19]  רמבםהלכותשגגותפרקיגהלכהא

[20]  והסנהדריןעצמןשעשובהוראתןאינןמצטרפיןלרובהקהל, עדשיהיוהרובשעשוחוץמןהסנהדרין, עשורובאנשיארץישראלעלפיהם, אעפשאלוהעושיםשבטאחד, וכןאםעשורובהשבטיםאעפשהןמיעוטהקהל, ביתדיןחייביםוהעושיןפטורין, כיצדהיויושביארץישראלששמאותאלףואחד, והיוהעושיןבהוראתביתדיןשלשמאותאלףואחדוהריכולןבנייהודהבלבד, אושהיוהעושיםבנישבעהשבטיםכולןאעפשישבהןמאהאלף, הריביתדיןחייביןוכלהעושיםעלפיהםפטוריןואיןמשגיחיןעליושביחוצהלארץשאיןקרויקהלאלאבניארץישראל, ושבטמנשהואפריםאינןחשוביןכשנישבטיםלעניןהזהאלאשניהםשבטאחד (רמבםהלכותשגגותפרקיגהלכהב)

[21]  שותשאילתיעבץחלקאסימןהדהוכיתימא

[22]  רמבםהלכותשגגותפרקיגהלכהח

[23]  תלמודבבלימסכתהוריותדףבעמודא

[24]  סנהדריןפחעמודב

[25]  סנהדריןדףפחעמודא

[26]  רמבםהלכותממריםפרקגהלכהדו

[27]  תלמודבבלימסכתהוריותדףבעמודא

Author: pitputim

I'm a computer science professor in Melbourne, Australia although my views have naught​ to do with my employer. I skylark as the band leader/singer for the Schnapps Band. My high schooling was in Chabad and I continued at Yeshivat Kerem B'Yavneh in Israel.

Leave a Reply

Please log in using one of these methods to post your comment:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

w

Connecting to %s