Category: Beshalach

Guest post from Meme: Parshas Beshalach and more

Comments welcome.

ויהי בשלח פרעה את העם. שבט העבדים יוצא לעבוד את ה’ שלושת ימים במדבר. הוא לוקח עימו את הנשים, הילדים, הצאן והבקר וצידה לדרך. כאשר עברו אותם שלושת ימים מבין פרעה כי “ברח העם” והוא עומד להפסיד את עבדיו. העבדות של בני ישראל הייתה עבדות משונה. מצד אחד נוגשים ועבודת פרך, ומצד שני אותם עבדים הם הבעלים של צאן ובקר, שהם סמל הסטאטוס באותם ימים. זו הייתה מאין עבדות של עבדים קפיטליסטים. ייתכן שגם להם היו עבדים שטיפלו בצאן ובבקר שלהם כאשר הם עצמם עבדו בפרך.

בני ישראל נוסעים מסוכות ויחנו באיתם בקצה המדבר, ופרעה אומר: “סגר עליהם המדבר“. התורה ממשיכה ואומרת “וישובו” (על עקבותיהם) “ויחנו […] בין מיגדול ובין הים“. האם כבר עברו את הים והגיעו לקצה המדבר ונצטוו לשוב ולחצות את הים בכיוון ההפוך ולחנות ליד הים, בצידו המערבי, בצידה של מצריים? כבר אמרנו שפרעה אומר “סגר עליהם המדבר” ולא סגר עליהם הים. לאחר קריעת ים סוף הם ממשיכים אל מידבר שור ומשם מרתה, שם משליך משה עץ הממתיק המים המרים. משם אלימה עם 12 עינות מים ושבעים תמרים. האם יכלו להצטייד כאן במזון להמשך הדרך? האם שבעים עצי תמרים נותנים כמות פרי המספיקה לאותם 4 מיליון נפש יוצאי מצריים? מאלים נוסעים למדבר סין אליו מגיעים חודש לאחר יציאתם ממצרים, ב-15 לחודש השני.

אחר חודש של מסעות, במדבר סין, הם מרגישים רעב. אזלו המצות שנאפו בחיפזון, הצידה שלקחו עמם, והתמרים מנוה המדבר שבאלים. הם אומרים למשה ולאהרון:

“מי ייתן מותנו ביד ה’ בארץ מצריים בשיבתנו על סיר הבשר, באוכלנו לחם לשובע, כי הוצאתם אותנו אל המידבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב.” טענה מוצדקת אחר הצמא של המים המרים ושהייה במדבר הצחיח. לא בכל מקום היה נווה מדבר עם תמרים. גם החלב מן הצאן והבקר שברשותם, החמאה הגבינות ואולי היוגורטים לא הספיקו. אבותינו היו כנראה אוכלי בשר, ולכן ביקשו בשר ולחם.

אז אומר ה’ למשה כי הוא “ממטיר […] לחם מין השמיים.” ה’ מבטיח למשה כי ייתן לעם לחם, אבל משה, על דעת עצמו, מרחיב את ההבטחה ואומר לבני ישראל:

“ויאמר משה בתת ה’ לכם בערב בשר לאכול, ולחם בבוקר לשבוע, בשמוע ה’ את תלונותיכם…”

תלונת בני ישראל על הרעב הייתה סיר הבשר ולחם לשובע שבמצריים. ה’ מבטיח לבני ישראל רק לחם משמיים. כדי לרצות את העם ולתת להם את כל מה שביקשו, משה מרחיב את ההבטחה לבשר וללחם. האם היה למשה סמכות או כיסוי להרחבת ההבטחה של ה’? בכל אופן, ה’ בא לקראת משה ואומר בהמשך:

“שמעתי את תלונות בני ישראל, דבר אליהם לאמור: בין הערביים תוכלו בשר ובבוקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה’ אלו-היכם.”

כאן ממשיכה התורה ומפרטת את המנה היומית של המן, עומר לגולגולת, וכדי שידייקו מציינת כי העומר הוא עשירית האיפה. התורה ממשיכה כי ביום השישי ייקחו מנה כפולה. אנו רואים פירוט רב על ההתעסקות במן. האם נאמר דבר על הבשר? כמה בשר עליהם לאסוף? האם גם את הבשר צריך להכין ביום השישי עבור שבת? האם ימצאוהו במחנה ביום השבת?

כאשר אני עובר מפרשתנו אל פרשת “בהעלותך” שבספר במדבר, אני נתקל בבעיה.

בפרשת “בהעלותך” שבספר במדבר נאמר:

“והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו: מי יאכילנו בשר? זכרנו את הדגה אשר נאכל במצריים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים. ועתה נפשנו יבשה, אין כל בלתי את המן עינינו.” יש להדגיש שהתורה אומרת שהאספסוף  התאווה, ואליו הצטרפו לאחר מכן גם בני ישראל.

משה פונה אל ה’ ואומר: “מאין לי בשר לתת לכל העם הזה…”. ה’ משיב: ” ואל העם תאמר: התקדשו למחר ואכלתם בשר כי בכיתם באוזניי […]  לא יום אחד תוכלון ולא יומיים לא חמישה ימים ולא עשרה ימים ולא עשרים יום. עד חודש ימים, עד אשר יצא מאפכם…”

משה, כלא מאמין למשמע אוזניו, שואל את ה’: “600 אלף רגלי העם… ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חודש ימים? הצאן והבקר ישחט להם ומצא להם? אם כל דגי הים יאסף להם ומצא להם?” ה’ משיב לו בשאלה: “היד ה’ תקצר? עתה תראה היקרך דברי אם לאו.” ה’ מביא רוח שבעקבותיה באים השלווים אל המחנה.

הבעיה שלי היא: אם בפרשתנו, פרשת בשלח, קיבלו בני ישראל, כבר כעבור חודש מיציאתם ממצריים, את הלחם – המן, ואת הבשר – שלווים, מדוע בכו בפרשת “בהעלותך” כי אין להם בשר “בלתי המן”? הרי יש להם שלווים כבר מהחודש הראשון ליציאתם ממצריים? יש שלווים ועדיין מבקשים בשר? אולי בשר אחר? אבל גם שם לא קיבלו בשר אחר אלא שלווים.

חיפשתי תשובה לשאלתי אצל מפרשי התורה. ה”בכור שור (רבנו יוסף)” רואה את השלו של פרשתנו כסיפור השייך לפרשת “בהעלותך”. לדעתו, שניהם סיפור אחד הם. ולמה נכתב כאן? כי פרשתנו מדברת על המן וגם ב”בהעלותך” מדובר על המן, הכניס הכתוב את השלווים לפרשתנו. פירוש זה נראה דחוק. בפרשתנו העם רעב ורוצה אוכל, מבקש בשר ולחם ומקבל מן ושלווים. בפרשת בהעלותך העם אוכל כבר מן ומתאווה לבשר. בפרשתנו אין העם הרעב נענש בבקשו מזון, שלא כן ב”בהעלותך”, שם “ויך ה’ מכה רבה מאוד” את העם המתאווה לבשר.

חזקוני אומר כי השלו של פרשתנו פסק אחר שנה. האומנם? בפרשתנו נאמר בערב יאכלו בשר ובבוקר לחם – מן. האם כתוב בתורה שהבשר פסק והמן המשיך? האם פסקו בני ישראל לאכול ארוחת ערב? חזקוני מסתמך על דעתו של יוסף קרא שבתוספות בערכין. על מה מסתמך אותו ר’ יוסף קרא לא פורש!

הרמב”ן,  בהסתמכו על דברי רש”י במסכת ערכין (טו ב), ובניגוד לדעת יוסף קרא בתוספות שם,  אומר “שהיה השלו עימהם מן היום ההוא והלאה כמו המן”. הרמב”ן הוא גם הפרשן היחיד שמצאתי שדן בשאלתנו. הוא זהיר בדבריו ואינו בא לקבוע אלא אומר כי ייתכן והבשר שקיבלו בני ישראל החל מהחודש השני ליציאתם ממצריים לא היה מספיק לכולם. לא נאמר שכל אחד אסף אותו ולא באיזו כמות לנפש הוא נאסף כמו במן. האספסוף כנראה לא הצליח לאסוף, וכאשר הם התלוננו הצטרפו אליהם גם מבני ישראל שלא הצליחו לאסוף מן השלו ולאכול בשר. לפי דבריו יוצא כי איזה מסכנים או חלשים שלא הצליחו להידחף ולאסוף “מהסוכריות שנזרקו על החתן”, בא כל הכעס של ה’ והוא הכה בהם מכה רבה מאוד. קברות התאווה.

זאת הייתה שאלתי הראשונה לפרשת הבשר שבפרשת “בהעלותך”. אסיים בתמיהה נוספת.

אם, כאן בפרשתנו, נותן ה’ בשר שלווים להאכיל את בני ישראל מידי יום, ומשה רואה זאת במו עיניו כדבר יום ביומו, מדוע בפרשת “בהעלותך” אינו מאמין אותו משה, או מפקפק,  ביכולתו של ה’ לספק בשר, לא בכל יום אלא לחודש ימים בלבד ואומר: “הצאן והבקר ישחט להם ומצא להם? אם כל דגי הים יאסף להם ומצא להם?” בפרשתנו מרחיב משה על דעת עצמו את אספקת המזון ליוצאי מצריים. ה’ מבטיח לחם ומשה מרחיב את ההבטחה לבשר ולחם. לא זו בלבד שמשה מבטיח מה שה’ לא הבטיח, אין משה מפקפק כאן ביכולת להאכיל את העם בשר, ואין הוא שואל: “מאין לי בשר לתת לכל העם הזה…”.

 

Bircas Hamazon and Shira

The Rav explained that according to many Rishonim, there is no Torah based imperative to recite Bircas Hamazon unless the meal included bread (a wheat based product). Even according to those Rishonim who opine that reciting the after-bracha of Al Hagefen or Al Hapeiros is also a Torah based imperative (eg wine, pomegranates and figs) there is no Zimun for these latter  products; Zimun is reserved solely for recitation after the consumption of  bread (eg from wheat). Clearly, then, all Rishonim agree that there is a special Torah category reserved for bread alone.

We know that bread is a staple, and ironically in our days of diets and glycemic indices, many, ironically, avoid bread. Hilchos Brachos is complex enough, and many will b’davka choose to eat bread so that they are not confronted with complex questions about the relative prioritisation of brachos.

What is the secret of bread that raises it to this important place in Halacha?

The Rav explains that bread is the one staple which requires the active cooperation of a range of people before it can be readied for consumption. Although its roots (sic) are also from the ground, one doesn’t simply consume raw wheat. Of the other fruits which the land of Israel was blessed through, only bread (eg via wheat) requires this cooperative preparation. One reason why either a special thanks is due through Bircas HaMazon (or according to the other opinions through Zimun) from a Torah perspective, is that God has allowed us or necessitated us, so to speak, to partner him in the formation of this particular foodstuff.

Finding dry wheat for matza

Based on this insight, the Rav contends that this is also one reason Bnei Yisrael didn’t immediately sing the Shira upon leaving Egypt and instead waited until the miracle of Krias Yam Suf. Comparatively, the act of leaving Egypt didn’t involve the Jews so much as “having to put their hands into cold water”. In contradistinction, when they reached the challenge of crossing the impenetrable Red Sea, they were explicitly commanded through Moshe to “travel” דבר אכ בני ישראל ויסעו and through this, like the preparation of bread, they actively partnered God in effecting this salvation through the miracle.

From  Mipninei Harav.

Interestingly, this primary thanks that we give is after the eating of the bread. Yet, when it comes to Torah learning, the primary Bracha is recited just prior to learning Torah.  Rav Kook in Ein Ayah to Brachos 20, explains that the thanks due after eating bread is tied to the sustenance that is attained after eating the bread. For this reason, one can still recite the Bircas Hamazon as long as the food has not been digested. By contrast, when it comes to Torah study, the lessons learned after the Torah study, which can be thought of as the practical halachos leading to the ability to do Mitzvos, are of secondary importance to the Torah study itself. The Torah study itself, immediately attained at the commencement of the learning process, is the highest level of sustenance for the Neshama. For this reason, the bracha for Torah study is made just prior to this experience (at the beginning of learning).

When one examines the temporal efficacy of a miracle, the Shevach VeHodaa that one gives is only meaningful as long as the miracle hasn’t been “digested“. If the miracle has been digested, then it loses its impact and it isn’t natural to exalt through the recitation of Shira.

Living our daily lives, we encounter miracles: some through nature which can be explained through scientific principles and others which are elusive and will likely stay that way. The pursuit of science can have two effects. For those who fear the study of nature through science and logic, science challenges their sensitivity of the miraculous. Science is an ogre, something to be avoided, as it may act to desensitise the Neshama through its human explanations of Godly activity . For others, Science is a tool which is also used to meet the Creator and understand His world. Even the most explainable manifestation of his majesty serves to enthuse the Neshama and bring the Jew closer to his Maker.

It all boils down to one’s weltanschauung, the level of their secular education, and their exposure to the world.

כן נראה לפי עניות דעתי