Parshas Shlach from R’ Meir Deutsch

If we look at what we call “Parashat Meraglim” we have two sources; one in Bamidbar ch. 13, and the second in Devarim ch. 1. These Parshiot are connected with Parashat Korach. As said, the two parshiot deal with the “Meraglim”, but there are differences. In Devarim the people asked to spy the land to enable them to set up a strategy for conquest, like Moshe himself did in Yazer (Bamidbar 21). In Bamidbar, we have twelve prominent people, who are sent on a tour mission of Eretz Canaan. There is another view, the one of Sforno, who says: שלח לך אנשים. אל תניח שישלחו הם, כמו שאמרו לעשות באומרם “נשלחה אנשים לפנינו”. You send them and be ahead of them. The following is based mainly on the view of the Ramban, but I have added a few thoughts of my own. I do not want to persuade anybody or that they should agree with the point of view I present. I might question a view, but it is not my intention to dismiss it. Each one can come to his own conclusion. He is at liberty to decide what to accept and what to disregard, but I would like your comments and feedback.

מאיר דויטש© כל הזכויות שמורות “וידבר ה’ אל משה לאמור. שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען” (במדבר י”ג, ב’). “אמר ריש לקיש שלח לך, מדעתך” (סוטה ל”ד ע”ב), וגם רש”י מאמץ פירוש זה. מלשון הפסוק זה נראה אחרת – “שלח לך” הוא לשון ציווי, ה’ מצווה את משה לשלוח. דומה למאמר ה’ לאברהם “ויאמר ה’ אל אברם, לך לך מארצך”, ציווי ולא “לרצונך”. גם מלשון הפסוקים הבאים נראה כי זה ציווי ה’, והוא גם מורה לשלוח שנים עשר נשיאים וקובע את המטרה – תיור. משה הרי שולח אותם ” על פי ה’ “. אם נקבל את דעתו של ריש לקיש, ובעיקבותיו את רש”י, נשאלת השאלה אותה שואל הרמב”ן: “מה טעם למשה רבינו בשליחות הזאת? אם הארץ טובה והעם רפה הרי טוב. ואם רעה או שהעם חזק סבור הוא שיחזירם למצרים?” ספורנו רואה גם כן כי “שלח לך” הוא לשון ציווי, ומפרש זאת: שלח לך אנשים. אל תניח שישלחו הם, כמו שאמרו לעשות באומרם “נשלחה אנשים לפנינו”. תקדים אותם ושלך אותם אתה. בספר דברים נאמר “ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהם”. בני ישראל ביקשו ממשה לצאת ולרגל לפני שהם יוצאים לכבוש את הארץ. אין בליבם כל ספק כי הארץ תיכבש על ידם, הרי ה’ נתן להם את הארץ לירושה. ברצונם לבדוק את הדרכים ואת הערים דרכם כדאי לבוא בזמן כיבוש הארץ ולגבש תוכנית לכיבוש. הרי משה עצמו השתמש במרגלים – וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לְרַגֵּל אֶת־יַעְזֵר (במדבר פרק כא). בפרשת שלח אומר ה’ “שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען […] איש אחד למטה אבותם תשלחו כל נשיא בהם”. כאן אומר ה’ לשלוח את הנשיאים לתור את הארץ ולא לחפור (לרגל), לריגול אין שולחים שנים עשר אנשים, והם גם לא אנשים פשוטים אלא נשיאי השבטים. לריגול שולחים אנשי חרש בודדים שעברו אימון ויודעים כיצד לרדת מגג בחבל ולמנוע את הצורך לעבור דרך חומת העיר ושומרי שעריה. “וייטב הדבר בעיני” אומר משה, והוא שולח אותם לתור את הארץ וקובע את המסלול “עלו זה בנגב ועליתם את ההר” – תיור ולא ריגול. אבל מלבד זאת הוא מצווה אותם לעשות מספר דברים בשעה שהם תרים את הארץ – “וראיתם את הארץ מה היא, ואת העם אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים. ומה הארץ השמנה היא אם רזה, היש בה עץ אם אין…”. רש”י מצטט את דברי ריש לקיש במסכת סוטה ומוסיף “אני אמרתי להם שהיא טובה” ולכן מדוע עליהם לשלוח אנשים לבדוק זאת. כפי שאמרנו, בני ישראל פנו אל משה וביקשו לשלוח מרגלים, הם כלל לא ביקשו ללכת ולבדוק אם הארץ היא טובה או לא – לכן תמוהים דברי רש”י המאמץ את דבריו של ריש לקיש. אם בדיקת טיבה של ארץ כנען הוא חטא אז זה משה שביקש לברר אם הארץ היא שמנה או רזה, היש בה עץ או אין, ולא בני ישראל. כל שנים עשר הנשיאים התרים (שם מוצלח יותר מאשר מרגלים, כי הם יצאו לתור את הארץ ולא לרגל) חזרו מארץ כנען ובאו לפני משה ולפני אהרון ולפני העדה ונותנים דוח על מה שהיה עליהם לבדוק לפי הוראתו של משה, הכל דברי אמת. בתוך הדיווח הם אומרים “אפס כי עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאוד וגם ילידי הענק ראינו שם”. הארץ היא טובה, ארץ זבת חלב ודבש וראו פרותיה, אבל העם היושב בארץ חזק, עריו גדולות ובצורות וגם ענקים יש ביניהם. מתוך הדברים “אפס כי עז העם” ייתכן, אולי, יהיה קושי כל שהוא בכיבוש הארץ, וייתכן והיו לחישות פה ושם בנושא. כדי להסיר את הספק ביכולת בני ישראל לכבוש את הארץ אומר שם כלב “עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה”. הארץ ניתנה לנו ירושה מאת ה’, ולכן אם ה’ מוריש לנו את ארץ כנען אז ודאי נוכל לכבוש אותה לנו. כאן, לדעתי, כנראה, מסתיים דיווח הנשיאים, האסיפה מתפזרת והעם חוזר לאוהליו. לאחר סיום האסיפה באו חלק מהתרים לאוהלי בני ישראל “ותרגנו באהליהם” (דברים א’, כ”ז), לא באסיפת העדה ולא לפני משה ואהרון, אלא באוהליהם, שם הם מתארים את התיור מעט בצורה אחרת. הארץ הטובה הזאת, ארץ זבת חלב ודבש, אינה מתאימה לאנשים רגילים כמונו, היא טובה למגורים רק לאותם ענקים ואנשי המידות היושבים בה, לאחרים היא ארץ אוכלת יושביה. בשיחות פרטיות אלה באוהלים אין תושבי ארץ כנען יותר אנשים רגילים ופה ושם כמה ענקים “וגם ילידי ענק ראינו שם”, אלא “וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מידות” – אבל לא רק ענקים רגילים אלא יותר מזה “שם ראינו את הנפילים בני הענק מן הנפילים”, ועל ענקים, אנשי מידות ונפילים אלה “לא נוכל לעלות […] כי חזק הוא ממנו”. כאשר שומעים העם את דבריהם שנאמרו באוהליהם “ויבכו העם בלילה ההוא”, ובבוקר הם משכימים ומתלוננים על משה ועל אהרון. כאן נכנסים לוויכוח יהושע וכלב, והם אומרים לעם “אך בה’ אל תמרודו, ואתם אל תראו את עם הארץ כי לחמנו הם, סר צילם מעליהם וה’ אתנו”. גם יהושע וכלב, שראו את הארץ ואת העם היושב בארץ כנען יודעים כי בדרך הרגילה יהיה קשה לכבוש את הארץ. גם הם, כנראה בדעה כי חזק הוא ממנו (לפי הפשט ולא לפי רש”י), אבל בגלל שה’ אתנו נצליח להתגבר עליהם ולרשת אותה. הם מבקשים מהעם שיאמינו בדברי ה’, ושלא ימרדו בו בכך שהם אומרים לא נוכל לעלות. ה’ גוזר את הדין עם דור המדבר הבוגרים ואומר “כל מנאצי לא יראוה (את ארץ כנען)”. והעונש : “במדבר הזה יפלו פגריכם […] אם אתם תבאו אל הארץ אשר נשאתי את ידי לשכן אתכם בה” (במדבר כט-ל). ה’ יודע כי דור שעבוד מצרים לא יוכל לחשוב במונחי חירות. לא יוכל לקבל על עצמו אחריות לדאגה על עצמו כאשר במצרים היה רגיל כי הכל נעשה עבורו על ידי אחרים. ודאי לא יצא למלחמות כיבוש, ובקושי יילחם נגד אויב שתוקף אותו, וגם זאת לאחר שקיבל עזרת שמיים. כדי שיקום עם חופשי ועצמאי, על דור יוצאי מצרים להיעלם, ותחתיו צריך לקום דור חדש, דור המדבר, שאינו יודע שיעבוד ואינו עובד אחרים בפרך. דור החייב לארגן את חייו בעצמו ולקבל עליו אחריות. עליו לקבוע חוקים ומשפטים ולהקים את המוסדות המארגנים את חיי היום יום. רק דור זה, דור המדבר, יכול להילחם לכיבוש ארץ כנען. לפיכך היה על ה’ להוליך את העם ארבעים שנה במדבר, עד תום כל הדור ההוא של יוצאי ממצרים. הרמב”ם (מורה נבוכים לב) אומר: “שיהיה מחוכמת השם להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה, כמו שנודע שההליכה במדבר ומיעוט הנאות הגוף […] יולידו הגבורה […] ונולדו גם כן אנשים שלא הרגילו בשפלות ועבדות”. ובפרק כד הוא כותב: “וידוע כשלולא טורחם ועמלם במדבר לא היו יכולים לכבוש את הארץ ולא להילחם ביושביה.” “ועבדי כלב, עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי”, הוא שאמר בזמן דיווח התרים לפני משה ואהרון והעדה “עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה”. אותו “והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורשנה” (במדבר, י”ד,כ”ד). שלשה אמרו אמת ונאבדו מן העולם נחש ומרגלים ודואג. (תולדות יצחק בראשית פרק ב) .

Don’t worry, be happy.

Adapted from a Dvar Torah by Rav Achimeir Kallah of Yeshivat Kerem B’Yavneh

The Pasuk says (Bamidbar 14:1):

וַתִּשָּׂא, כָּל-הָעֵדָה, וַיִּתְּנוּ, אֶת-קוֹלָם; וַיִּבְכּוּ הָעָם, בַּלַּיְלָה הַהוּא

The entire assembly raised up and issued its voice; the people wept that night.”

And Rashi writes:

כל העדה – סנהדראות

The entire assembly – the Sanhedrins

This pasuk, like many other verses in the Torah and the rest of Tanach, does not draw much attention. However, our Holy Torah – which is a Torah of Truth, written from a pure and holy source – does not write letters or words, and definitely not verses, for no purpose. Every pasuk contains a hidden treasure – a treasure with seventy facets of the Torah’s “Pardess,” and we our obligated to plumb its depths.

When the ten tribal leaders, great Torah scholars, present the Holy Land as

“A land that devours its inhabitants” (Bamidbar 13:32) ארץ אוכלת יושביה

without getting into the reason for this perception, it is clear that only a special person or fool would be unafraid to enter the land after this observation. Even when Moshe and Aharon try to stem the tide of fear by tearing their clothes in protest, this action has no effect. The nation knows that seeing is believing and despite the great Moshe Rabeinu giving them assurances they are afraid; very afraid.

Even after Yehoshua and Calev, “the spies of the Land” (14:6), who also saw with their own eyes, speak in praise of the Land – there is no significant success. The people remain unconvinced. Stop for a minute and think about that. We have incredible leaders: Moshe, Aharon, Yehoshua and Calev exhorting the people to trust them and fear not. Given all that they have gone through together, we still find that כָּל-הָעֵדָה, the heads of the Sanhedrins, are fearful and engulfed with trepidation.

What psychology is playing out here? Human beings, as great as they may be, are still human, and external fears can envelope and overpower even the greatest people. Seeds of hopelessness and despair can be seen. The impact of these seeds, which eventually develop into a mature tree of the deepest despair,  ultimately caused the destruction of the First and Second Temples, which has yet to be rebuilt.

This notion of despair is encompassed in one word, which has deep meaning: “ויבכו – The people wept.”

Melancholia is a serious affliction. When sadness overtakes a person, they tend to despair of life. They feel empty and rudderless. There is no point in studying Torah and performing mitzvos, and logical reasoning will often not transpose the person in deep depression to resume a more regular routine.

In contrast, this is not the case when a person is happy with a mitzvah, happy for being alive, happy for being healthy and whole. Even if the person is not completely healthy they know that: “Whatever Hashem does, it is for the best,” כל דעביד רחמנא לטב עביד and: “It can always be worse.”

Within a backdrop of despair and melancholia, it can be understood why the nation said: “Let us appoint a leader and let us return to Egypt.” (14:4) This is seemingly, total foolishness. Would anyone in their right mind consider going back to a life of slavery and persecution? Furthermore, it says in Shemos: “Bnei Yisrael were Chamushim.” (lit., armed) וחמושים עלו מצרימה. Chazal teach us that only a chamishis (fifth of the nation) departed Egypt. They were the ones who believed in Hashem, Who split the sea for them, and gave them the Torah. They were the spiritually enlightened generation; even the lowliest among them witnessed things that the prophet Yechezkel never merited. Did they really wish to give all this up? Moreover, for what? To return to the place from where they escaped, the place where they were empirically hated – Egypt?!

However, based on what was previously said, the nation’s desire to return to Egypt can be understood. Sadness עצבות that causes despair will ultimately cause a person to lose hope and not see the light at the end of the tunnel. The person becomes blinded by the darkness. This is true even when it is clear and obvious that Hashem is with him and helping him each step of the way. Sadness conceals light. In that moment of despair everything is uncertain. Disrepair sets in and logic is a remote consideration.

Egypt represented a continuum of עצבות—the place where they wallowed and subsequently descended into the forty-nine levels of impurity. The fiftieth level is the level of despair, as R. Moshe Chaim Luzzato writes. There is seemingly no reason for a person who has reached the forty-ninth level to attempt to climb up and out. He has fallen to the lowest levels; giving up is no longer a conscious activity, is it an inevitability? He has already reached the proverbial bottom and is unable to discern the harm that one more level can achieve.

A fundamental teaching of the Jewish nation, and the secret of our survival is that even when we have hit rock bottom, we should still remember: “There is no positive outcome if you continue  to despair.” There is  virtue in not allowing a descent to the fiftieth bottom level; the level of no return.

A great rabbi once said: Sadness is not a sin, but where sadness can lead – no sin could ever possibly lead!

A state of Happiness is not a mitzvah per se, but where happiness can lead – no mitzvah could ever possibly lead!

I’m often jealous of people who otherwise seem “simple” or “non intellectual” and yet despite clear hardship and set backs, remain mainly בשמחה. Perhaps that’s the message. Get over yourself. Get over your set backs. Find the positives. Don’t dwell on the negatives, and make your time in this world a productive one. The opposite, will lead to despair, and despair will lead to a situation where even Moshe Rabeinu can’t convince you that a direct promise from Hashem has significance to your life. If this happened to the Sanhedrins, it could certainly happen to all of us.

On the eve of a שמחה in our family, with the impending bris, on Sunday אי’’ה, of our grandson, I wish all readers שבת שלום, and weeks and weeks and years of only שמחה.

%d bloggers like this: