Parshat Ki Teitzei

Thanks again to R’ Meir for his contribution.

For this week’s Parasha I concentrated on the Grapes one can eat from a vineyard that does not belong to him. This time I looked at it from a different angle, not my usual P’Shat – more like from the seventy faces of the Torah.

The two main questions are:

  1. Who can go into the vineyard and eat;
  2. Why should anyone be allowed to eat grapes in someone else’s vineyard.

 

If we said   שבעים פנים לתורה   everyone can add his own opinion what he understands from the written word. If I am walking and see the grapes in a vineyard, am I allowed to reach out with my hand and take a bunch? If I cannot reach the grapes, can I go into the vineyard to get them, or do I have to get the owner’s permission to go into the plot? We are near the SHMITAH year. Can anyone go into an orchard and pick up fruit, or does he have to have the owner’s permission to enter it?

 

מאיר דויטש© כל הזכויות שמורות

שבת פרשת כי תצא

ואכלת ענבים כנפשך שבעך

“כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך, ואל כליך לא תתן.” (דברים כג, כה)

פרשתנו דנה בין השאר באכילת ענבים.

השאלה היא: במי מדברת התורה שבא בכרם ובקמה? האם כל אחד יכול להיכנס ללא רשות הבעלים לכרם ולאכול מפרותיו?

הגמרא אומרת (בבא מציעה צב ע”א):

איסי בן יהודה אומר: ‘כי תבוא בכרם רעך’ – בביאת כל אדם הכתוב מדבר”. אבל הגמרא ממשיכה “ואמר רב: לא שבק איסי חיי לכל ברייה“, דהיינו לא לכל אדם, כי כך יבואו אנשים רבים ויאכלו את כל הפירות.

דון יצחק אברבנאל (סוף פרק כג) כותב:

לפי שבשעת המלחמה, ההולכים אליה יבואו בכרמים ובקמה ויאכלו וישבעו, גם יתנו אל כליהם, וישחיתו עץ […] הנה בעבור זה באה כאן מצוות “כי תבוא בכרם רעך”, רצונו לומר: שישמור כול אדם כרם רעהו, שדהו וכרמו שלא להשחיתו“.

מסקנתו של אברבנאל היא אם כן: כל אדם יכול להיכנס לכרם וקמת רעהו, אבל את מה שהוא יכול לעשות שם מגבילה אותו התורה – לא להשחית את הכרם. יוצא מדבריו כי השחתת העץ היא אם יתנו בכליהם, אם אתה לא מכניס לכליך אינך משחית.

נחזור לגמרא (בבא מציעה פז ע”ב):

דתניא: ‘כי תבוא’ – נאמר כאן ביאה ונאמר להלן (דברים כד, טו): ‘לא תבוא עליו השמש’ [ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש], מה להלן בפועל הכתוב מדבר, אף כאן בפועל הכתוב מדבר“.

זאת אומרת לומדים מגזירה שווה כי מדובר בפועל.

המלבי”ם (כג, כה) מתקשה בגזירה שווה זו: “והלוא קשה לגזירה שווה של ‘לא תבוא עליו השמש’, הלו שם קאי על השמש [שתבוא] וכאן על [ביאת] הפועל?“.  שתי ביאות שונות לחלוטין, אחת הליכה והשנייה שקיעה.

אבל המלבי”ם בכל זאת מקבל גזירה שווה זו. הוא מסביר כי יש שתי משמעויות ל”ביאה”, אחת ביאה ‘מקרית’ ואחת ביאה ‘קיימת’. בביאה מקרית יש צורך לומר את תוכן ביאתו, שלא כך בביאה קיימת.

“[אם כן הוא אומר, ויוצא מהנחה:] לא ייתכן שהתורה נתנה רשות לכל אדם שיבוא בכרם רעהו ושיאכל ענבים… [כי אם זאת הייה כוונת הכתוב] שהיה לו לכתוב תוכן ביאתו – כי תבוא… לאכול, […] שמה שנאמר ‘כי תבוא’ [ללא פירוט] היא ‘ביאה קיימת’ והוראתו שבה לעבודת הכרם [באופן קבוע] ובזמן שיש בו ענבים.” לפיכך ניתן לגזור גזירה שווה כי בשניהם מדובר על ‘ביאה קיימת’.

לפי המלבי”ם יוצא כי הכוונה שרק פועל העובד בכרם יכול לאכול.

הרמב”ם (הלכות שכירות יב, א) כותב בנושא:

הפועלים שהן עושין בדבר שגידולו מן הארץ… הרי על בעל הבית מצווה שיניח אותן לאכול ממה שהן עושין בו, שנאמר: ‘כי תבוא בכרם רעך…’ מפי השמועה למדנו, שאין הכתוב מדבר אלא בשכיר. וכי אילו לא שכרו, מי התיר לו שיבוא בכרם רעהו, בקמה שלו, שלא מדעתו? אלא כך הוא אומר: ‘כי תבוא’ לרשות הבעלים, לעבודה – תאכל.”

הלחם משנה מתפלא מדוע הרמב”ם אינו מתייחס לגזירה שווה שבגמרא לביסוס דיונו. הרמב”ם כנראה מתקשה לקבל את הגזירה שווה ולכן נזקק ל”מפי השמועה”.

גם הרמב”ם בדעה שהתורה מדברת על פועל העובד בכרמו של בעל הבית.

נמשיך לחקור את הסוברים שמדובר בפועל: מדוע מותר לפועל שכיר לאכול?

אלשיך (‘תורת משה’) אומר: ” ‘ואכלת ענבים’ ולא תרעב, אך הישמר לך באופן שלא יקוצו בך, שתאכל כרעבתן לצבות בטן כאוכל שלל אויביו, כי אם ‘כנפשך שבעך’, שיהיה לשובע נפשך “.

ר’ משה אלשיך נותן לפועל לאכול אבל עד לשובע הנפש.

גם רש”י מגביל את הפועל: – כנפשך: כמה שתרצה. שבעך: ולא אכילה גסה.

שני המפרשים מגיעים למסקנה כי התורה דואגת לפועל שלא יסבול בזה שעיניו רואות ונפשו משתוקקת לענבים ולא יאכל. אבל מנגד התורה דואגת לרכושו של בעל הכרם ומגינה עליו שלא ינוצל על ידי גרגרנים.

חכמי המשנה רואים את זה במבט אחר.

נחזור לגמרא: (בבא מציעה פרק ז משנה ה)

ר’ אלעזר בן חמסא אומר: לא יאכל פועל יותר על שכרו [ענבים השווים יותר משכרו היומי] וחכמים מתירים. אבל מלמדין את האדם שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו.” אם יהיה רעבתן יימנעו מלשכור אותו והוא יאבד את משרתו.

אנו רואים כי לפי המשנה, הכתוב בא לשמור על הפועל קצר הרואי, הדואג לסיפוק רגעי ומגיע לנזק של אבטלה. אין כאן חוק של הגבלה באכילה, אלא מוסר השכל לפועל.

נחזור לגמרא  (בבא מציעה צב ע”א):

” תניא: מניין לפועל שאמר: תנו לאשתי ולבני-שאין שומעין לו? תלמוד לומר ‘ואל כליך לא תתן’ “.

והתורה תמימה (ר’ ברוך הלוי עפשטיין) כותב על זה:

דהא דהתירה תורה לפועל בשעת מלאכה הוא לגרמיה, [ולמה?] “לטובתו של בעל הבית, שלא יהא הפועל מקמץ כסף משכירותו למחיית בני ביתו, והוא עצמו ירעב ויתענה בשעת מלאכה, ועל ידי כך ייחלש גופו ויתרשל במלאכתו… ולפי זה בנידון מבואר דרק לצורך גופו ממש התירה התורה לאכול, אבל לא לבני ביתו, דאז לא כן אין תועלת בתקנה זו.”

עכשיו נוכל לסכם.

מי רשאי לאכול:

  1. איסי בן יהודה וגם אברבנאל בדעה כי מדובר בכל אדם.
  2. אחרים סוברים כי הכוונה היא בפועל, בשכיר. 

מה היא כוונת התורה בנותנה רשות לאכול.

  1. לדעת רש”י ואלשיך המטרה היא לדאוג לפועל כי יאכל את מה שעיניו רואות וביטנו חושקת, אבל האוכל מוגבל כדי לשמר את רכושו של בעל הבית.
  2. לפי המשנה בבבא מציעה כוונת הכתוב לשמור על הפועל שיאכל אבל לא יגזים כדי לא לאבד את משרתו.
  3. בעל התורה תמימה רואה בזה את טובתו של בעל הבית. פועל שאוכל גופו מתחזק והוא עובד טוב יותר לכן, לו מותר לאכול, אבל לא יכול לקחת עמו, אפילו את חלקו שלא אכל, לאשתו ולבנו, כי אם כן מה הואילו חכמים בתקנתם.

Author: pitputim

I'm a computer science professor in Melbourne, Australia although my views have naught​ to do with my employer. I skylark as the band leader/singer for the Schnapps Band. My high schooling was in Chabad and I continued at Yeshivat Kerem B'Yavneh in Israel.

4 thoughts on “Parshat Ki Teitzei”

  1. אנו רואים כי לפי המשנה, הכתוב בא לשמור על הפועל קצר הרואי, הדואג לסיפוק רגעי ומגיע לנזק של אבטלה. אין כאן חוק של הגבלה באכילה, אלא מוסר השכל לפועל

    (Comment edited by me)

    This is a distortion of the mishneh. We see nothing of the kind there. The author has simply made this up, and puts his theory in the mouths of the Tano’im.

    The mishneh is only capable of one reading, which is plain and obvious even to a ben esser. The advice not to be a chazzer is the Chachamim‘s advice, not the passuk’s. It is not an interpretation of ואל כליך לא תתן. On the contrary, the chachamim say that the Torah sets no limit at all on כנפשך שבעך, and they see no reason to change that. They merely give good advice, that while you have every legal right to eat as much as you like, it’s not a good idea. If you want to ignore their advice, go right ahead.

    This is not from the shiv’im ponim latorah.

    Like

      1. Wrong. I am not distorting his post, he is distorting the gemara. His “chiddush” is entirely his own. If you claim he is quoting someone, tell me who it is. I challenge you. Tell me which meforash says anything like this. You will not find it anywhere, because none of them say it. This is from the shiv’im achor latorah, and there is no merit in posting it.

        Like

      2. ” @ Pitputim
        I did err. I am sorry for the Plitat Kulmus. Please correct the following: I meant
        אנו רואים כי לפי המשנה, הכוונה היא לשמור על הפועל קצר הרואי

        and not, as I wrote by an oversight

        אנו רואים כי לפי המשנה, הכתוב בא לשמור על הפועל קצר הרואי. וכנ”ל בסיכום. .”

        כוונת חכמי המשנה ולא כוונת הכתוב

        I apologize for my error caused by the slip of my pen.

        Like

Leave a Reply

Please log in using one of these methods to post your comment:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s