[Hat tip from RDS]
If you can read Hebrew you will understand how they have taken Rav Kook and twisted his words, as they always have and always will. And why? Two reasons: he loved the Land, and he loved all Jews, both with a fiery enthusiasm. As I recall the Ridbaz below was from Tzfas Ir HaKodesh. The emphases in bold are mine.
ט. משגלה העם היהודי מארצו, ובהיעדר חקלאות יהודית משמעותית בארץ בימי הגלות, כמעט שלא עמדה על הפרק – במובן לאומי אופרטיבי – שאלת השמיטה; עם זאת מוצאים אנו פולמוסים בעניינה בעת חידוש היישוב היהודי בצפת במאה הט”ז, וחילוקי דעות לא מעטים בין פוסקי הלכה (ראו הרב זוין, שם קי”ג-קט”ז). ואולם, משהחלה בשנות השמונים למאה הי”ט הקמתן של המושבות היהודיות (מושבות העליה הראשונה), שהתפרנסו מחקלאות ונתקיים בהן “ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא” (יחזקאל ל”ו, ח), עלתה שאלת השמיטה לראשונה בשנת תרמ”ב-1882, ובמלוא עוזה בשנת תרמ”ט-1888. המושבות, שחלק ניכר מאיכריהן היו שומרי מצוות, עמדו בפני השאלה הקשה כיצד יתפרנסו אם ישמרו על השמיטה כנתינתה. הרב יצחק אלחנן ספקטור, רבה של קובנה שבליטא, פוסק מרכזי בדורו, שראה את הסוגיה כהצלת נפשות, פסק בקשר לשמיטת תרמ”ט לטובת “היתר מכירה”, ובלשונו,
“להתיר על פי העצה למכור השדות והכרמים לישמעאלים, הגוף, והפירות, על משך שתי שנים בלבד, ואחרי כלות הזמן יחזרו הכרמים והשדות לבעלים”.
הסכימו עמו גם הרב יהושע מקוטנא, הרב שמואל מוהליבר מביאליסטוק (מראשי חיבת ציון) והרב שמואל זינויל קלפפיש מורשה. עם זאת ציין הרב ספקטור, כי המדובר בהיתר לשמיטת תרמ”ט “אבל לא לשמיטות הבאות, שאז יצטרכו להיתר מחדש ולעיין אי”ה, וה’ יהיה בעזר עמנו, שלא יצטרכו להיתר…”. קו הקושי מתבלט כבר מאז, קרי, הפער בין חזון שמיטה ככל משפטה וחוקתה לבין מציאות קשה, שהפתרונות לה מורכבים הלכתית. הרב ישראל מאיר לאו, הרב הראשי לישראל לשעבר, בחוות דעתו “שביעית בזמן הזה”, שו”ת יחל ישראל ג’, קמ”ז, שנכתבה בקשר לשמיטת תשס”א-2001, מבאר על פי הרב נפתלי הרץ הלוי – רבן של יפו והמושבות עד פטירתו בתרס”ב (במקומו בא בתרס”ד הרב א”י הכהן קוק) – כי היסוד להיתר היה בדברים שכתב הרב מרדכי רויו מחברון, בעל ספר שמן המור, בשנת תקנ”ג (1793). אבן יסוד קודמת לכך מצויה אצל בעל הבית יוסף, רבנו יוסף קארו מחבר השולחן ערוך, שהתיר פירות נכרים בשביעית, אף שגם עליו היו חולקים בדורו (ראו הרב זוין, שם, קט”ו-קט”ז). הצטרפו אל הרב ספקטור בהיתר גם מראשי הרבנים של הציבור הספרדי בארץ ישראל, ובהם הראשון לציון הרב יעקב שמואל אלישר, בעל ישא ברכה, והראשון לציון הרב רפאל פניג’ל, ובחו”ל גם הנצי”ב – הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, ראש ישיבת וולוז’ין, וכן הרב יוסף דב סולוביצ’יק מבריסק. מנגד חלקו עליהם בארץ הרב יהושע לייב דיסקין, רבה של בריסק לשעבר שעלה ארצה, והרב שמואל סלנט, רבה של ירושלים.
י. הרב הלוי, רבן של יפו והמושבות, נסמך לקראת שמיטת תרנ”ו על היתר המכירה – וזאת הפעם כנראה בהתיעצות עם הרב דיסקין והרב סלנט. לקראת שמיטת תרס”ג נפטר הרב נ”ה הלוי, וחתנו הרב יוסף צבי הלוי הוסמך על-ידי הרב אליהו דוד רבינוביץ תאומים (האדר”ת), אב בית דין בירושלים, ועל-ידי הרב סלנט, רבה של ירושלים, להמשיך בהיתר המכירה (ראו הרב מנחם ולדמן, “הוראות לשנת השמיטה תרס”ג”, תחומין י”ג (תשנ”ב) 47, 48, והפירוט שם; נאמר כי הכרעות הרב נ”ה הלוי היו בהסכמת הרב דיסקין).
י”א. מי שביסס במיוחד את היתר המכירה הלכתית היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה של יפו והמושבות בשנים 1914-1904, ואחר כך רבה של ירושלים בשנים 1921-1919 ורבה הראשי הראשון של ארץ ישראל מאז 1921 עד פטירתו ב-1935, בספרו שבת הארץ שנכתב בשנת תר”ע לעת השמיטה דאז (תר”ע – 1910), תוך ויכוח חמור. הרב קוק ציין, כי
“מרוב דלות מצב יישובנו בארץ הכרח הוא אמנם להסתפק על פי רוב בהוראת שעה, כאשר הוסכם מאז על פי גדולי הדור, אשר נכנסו לעומק מצב היישוב החדש בארצנו הקדושה… ולדעת כי מאת ה’ היתה זאת, לתת ניר לעמו על אדמת קדשו… למרות הפקעת המצוה אשר בהוראת שעה זו, ישנם כמה גופי הלכות הנדרשים לשמור ולעשות בפועל… שינון ההלכות יחקור בלבבות את חיובם בלב ומשמיטה לשמיטה יתווספו רבים, אשר בעז ה’ בלבבם ירחיבו את גבול המצוה בכל הרחבתה ופרטיה” (שבת הארץ – הלכות שביעית, כ”ה-כ”ו).
יסוד ההיתר, כפי שהסביר הרב קוק, הוא שבשביעית בזמן הזה מותר לעשות כל עבודה בקרקע של נכרי, וכמובן מי שרוצים לקיים את מצוות השמיטה בלא קוּלות, יש לברכם, ואילו על מי שיקיימו את המצווה במלואה “לדון לכף זכות בכל רגשי כבוד ואהבת ישראל, את כל אלה שמצבם בפרט, או מצב היישוב בכלל מכריח אותם להתנהג על פי סדרי ההיתר וההפקעה” (שם, עמ’ כ”ח. ראו גם איגרתו של הרב קוק אל הרידב”ז – הרב יעקב דוד וילובסקי, פרשן התלמוד הירושלמי שחי אז בארץ – בשו”ת משפט כהן הלכות שמיטה ויובל ס”ג (איגרת מיום ב’ דר”ח אייר תרס”ט) המדגישה (עמ’ קכ”ז, כ”ט) את שעת הדחק מזה ואת דחקות ההיתר מזה, וכן ח’ בן-ארצי, הרב קוק בפולמוס השמיטה תשס”ז (ושם גם התכתבותו עם הרידב”ז)). כאמור, ההיתר לא היה ללא מתנגדים, שעמדו על שמירת השמיטה כנתינתה; חלק מן ההשגות נסבו על השאלה אם ניתן למכור קרקע לנכרי בארץ ישראל, ולא נאריך.
pitputim 