Happy Lag L’aomer, or Lag B’aomer?

I seem to have unanswered questions on the 33rd day of the Omer. The Gemora in Yevamos tells us that on this day the Talmidim of Rabbi Akiva ceased to die. I haven’t yet understood why that should be a happy day. Why? Well, if they started dying again the next day (assuming the Ashkenazi tradition) then who would be “happy” that there was a day of remission to the extent that it has morphed to. Note: this is, to my knowledge, the only source in Torah Sh’Baal Peh (Gemora) describing this day. Someone sent me a page of the Chidushei Agados of the Maharal on this Gemora. I have it at home, but can’t recall ever looking that up. The Maharal has a really nice explanation. He says that on this day the decree was lifted. Yes, it’s true that those for whom the decree had already been decided continued dying until presumably Shavuos, but I still had problems with this answer. Firstly, assuming that it is the reason, I would have thought that it would have been really hard to “get happy” knowing people would continue dying? Secondly, all but a handful died. It was a potential disaster for Torah She’Baal Peh.

Tradition has it amongst some that this is also the Yohr Tzeit/Hillula of the Rashbi. The Rashbi, is considered to be the author of the Zohar (or if you follow some views, most of the Zohar, but let’s not go there). The Zohar is Toras HaNistar, the hidden Torah, or perhaps the more esoteric metaphysically modelled face of Torah. The Zohar wasn’t and isn’t anathema to Misnagdim or Litvaks (most), but is of course anathema to the DarDaim (of which Rav Yosef Kapach was prominent) who believe to this day that it’s not part of Torah. Either way, the issue of it being associated with Toras HaNistar is agreed, and yet, the Ari Zal, for example, never wrote that on this day Rashbi passed away.

The Aruch Hashulchan and others note that this is the day that the Rashbi emerged from the Cave he had been hidden in for 13 years. That was a day of Simcha because with his emergence, so did the emergence of the Zohar, and the continuation of the chain of Torah SheBaal Peh.

Even assuming it wasn’t his Yohr Tzeit, I understand happiness at his emergence. (The Chasam Sofer mentions that on this day the Manna in the desert started to fall). I also understand that being morose for long periods without a break isn’t the best thing, especially today where the importance of positive thinking and talking is stressed even by secular psychologists. The glass is always “Half Full”. I’m not getting into that topic because like anything, if one over-does this approach in educating their children, I feel it shields them from reality, although I do accept that it should be, especially today, the de jure approach to education.

The Eidot HaMizrach have a different understanding. Yes, according to that Gemora in Yevamos 62B, the students stopped to die. They therefore cut off all Sefira mourning on midday of the next day (although this year being Erev Shabbos is likely more lenient — note, I’m writing this blog without looking things up, which is a bad thing, so remember that! Do your own checking up on what I claim 🙂 That approach makes sense to me, and always did. It’s also not as if the Beis Yosef as a father of Eidot HaMizrach wasn’t a Mekubal. He definitely was. Whether the Rambam was is an issue of contention. I have a book by Professor Menachem Kellner on this general topic, and I know (but haven’t seen) that the Lubavitcher Rebbe wrote a piece proving that the Rambam had access to the Zohar. Again, I digress.

Another question is why we don’t call it Lag Laomer, consonant with the way we count every night. A Rav pointed to a letter from the Lubavitcher Rebbe where he says that we say Lag Baomer is because the numerical value of Lag Baomer is the same as Moshe, and just as Moshe Rabennu revealed the Torah Shebiksav, and Torah Shebaal Peh (Halocho LeMoshe MiSinai) the Rashbi was permitted to reveal the secrets of the Zohar, and the Rashbi was a spark (Nitzutz) of Moshe Rabennu, if you will.

Artists rendering of the Remo

In Shiur today, I made another observation. Tonight, Lag BaOmer, is the Yohr Tzeit of the great Remoh (רמ’’א) who is known to have written 33 Seforim (but it is contentious that he died at the age of 33 as well). The Remoh’s name was MOSHE and he was the greatest Posek Rishon for Ashkenazi Jewry through his glosses on the Tur in Darkei Moshe, but more importantly his glosses on the Shulchan Aruch proper, adding the Ashkenazi view where he disagreed with Rav Yosef Karo. Nu, I suggested that his name was Moshe, and it is fitting that also in PSAK, that perhaps a Nitzutz of Moshe who had the same name, passed on high on this day.

My father ע’’ה in the Remoh's Kloiz in Kracow
My father ע’’ה in the Remoh’s Kloiz in Kracow

Food for thought. Happy for anyone to shred what I have written to ribbons as I have not opened a few Seforim which might help me and make this a better post.

If you haven’t noticed. These are Pitputim. No more.

Why do we have to count the Omer?

This a guest post from R’ Meir Deutsch. It is copyright and should not be used or copied in any form without Meir’s permission.

 

Why has Shavuoth no fixed day in the Bible? How did Shavouth turn out to be Chag Matan Toratenu?

 

These are some of the questions I asked myself. I shall try and find the answers below. Beside the sources mentioned, all the rest are my assumptions  – you can either accept them or disregard them, but would appreciate your opinions and comments.

I chose Hebrew as I think that mixing Hebrew with English sometimes confuses.

ספירת העומר
     מאיר דויטש ניסן תשע”ד
© כל הזכויות שמורות

התורה אומרת לנו: “וספרתם לכם ממחרת השבת…”

מהי ספירת העומר? מהי “ממחרת השבת”?

כל החגים שבתורה ניתן להם תאריך, כמו שאומרת התורה: “אלה מועדי ה’ מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם”:

“בחודש הראשון ב-14 לחודש בין הערביים פסח, וב-15 לחודש הזה חג המצות, שבעת ימים ביום הראשון מקרא קודש וביום השביעי מקרא קודש.” כך גם בחגים האחרים.

בפרשת אמור, מופיעה הנפת העומר בין חג הפסח לחג השבועות. מה נאמר שם:

וידבר ה’ אל משה לאמור. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה, והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את העומר לפני ה’ לרצונכם, ממחרת השבת יניפנו הכהן. […] ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה…

וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום.” לאחר אותן שבעה שבועות, ביום החמישים, אומרת התורה: “וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש יהיה לכם…”. חג שהתורה לא נותנת לו לא תאריך ולא שם. אתם תקבעו את היום בו יחול החג על ידי ספירה, ספירה שמתחילה ממחרת השבת.

ממחרת השבת קובעת:

א.    את יום הנפת העומר,

ב.     את תחילת הספירה לקביעת חג השבועות,

ג.      לפיכך את קביעת חג השבועות עצמו.

מה היא אותה שבת שממחרתה אנו מתחילים לספור? לפי הפשט שבת זו היא השבת הראשונה לאחר יום טוב ראשון של חג המצות, דהיינו יום א’ הראשון לאחר אותו יום טוב הוא היום הראשון לספירה. ספירה זו נותנת לנו גם כן שבע שבתות תמימות, שבועות המתחילים ביום א’ ומסתיימים ביום שבת.

ספירה זו אומצה על ידי הבייתוסים/צדוקים, ולאחריהם על ידי הקראים והשומרונים.

לעומתם, מסורת חז”ל היא כי ממחרת השבת פירושה ממחרת יום טוב ראשון של חג המצות [מנחות סה, ב], ולא חשוב באיזה יום בשבוע נופל אותו יום.

חכמינו ניסו להוכיח בדרכים שונות מדוע הבאת העומר היא לא ביום א’ הראשון אלא ממחרת יום טוב. לא אכנס לכולם אבל נבדוק כמה מהם.

 “אמרו להם חכמים [לבייתוסים] שבת בראשית קרויה שבת ויום טוב קרוי שבת…”. האומנם? הרי התורה אינה משתמשת במונח שבת כיום טוב בשום מקום, התורה משתמשת ליום טוב במונח “שבתון”, ביום הראשון שבתון…, מלבד ביום הכיפורים, וגם שם המונח הוא “שבת שבתון”. אם מאמצים ששבת היא יום טוב, מה פירוש שבת בהמשך “עד ממחרת השבת השביעית…”?

רבי יוחנן בן זכאי מקבל את הפירוש של הבייתוסים, ממחרת השבת זה מיום א’ בשבוע ולכן יש לנו שבעה שבועות תמימים. כל זה נכון לדבריו כאשר יום טוב חל בשבת. אבל אם יום טוב חל באחד הימים האחרים בשבוע  אז אין לנו שבעה שבועות תמימים ולכן אומר לנו הכתוב : “תספרו חמישים יום”. לפיכך נאמרו שני הדברים, שבועות וימים, כך שביום טוב שחל בשבת תספרו שבע שבתות תמימות, ביום טוב שחל בימי השבוע האחרים תספרו חמישים יום. [ראה רש”י שם].

רבי שמעון בן אלעזר מביא ראיה מהפרדוקס של פסח [מנחות סו, א]. “כתוב אחד [דברים טז] אומר ששת ימים תאכל מצות וכתוב אחד [שמות יב] אומר שבעת ימים מצות תאכלו. הא כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? [והוא מסביר] מצה שאי אתה יכול לאוכלה כל שבעה, אוכלה ששה מן החדש.” כי ביום הראשון, לפני הנפת העומר, החדש אסור. מצות אוכלים שבעת ימים, יום ראשון מישן וששת הימים הבאים מחדש.

“רבי יוסי אומר [מנחות סו, א] ממחרת השבת ממחרת יום טוב, יכול ממחרת שבת בראשית? וכי נאמר ממחרת שבת בפסח? והלא לא נאמר אלא ממחרת השבת, והרי כל השנה מלאה שבתות צא וחשוב מאי זו שבת…”. הרמב”ן רואה בהוכחה זו “שזו גדולה שבראיות”.

בהנפת העומר מביאים קורבן ” ועשיתם ביום הניפכם את העומר כבש תמים בן שנתו לעולה לה’.” אם יום הנפת העומר משתנה ואינו ידוע אז מובן שאין אפשרות לתורה להכניסו בין קורבנות המוקרבים בשבעת ימי חג המצות. אבל אם ידוע כי הקורבן של כבש בן שנתו שבהנפת העומר הוא תמיד היום הראשון של חול המועד פסח, מדוע לא נאמר,לאחר קורבנות של אותו היום מלבד עולת הנפת העומר וניסכה? והוא יתווסף לשבעת הכבשים של חג המצות?

שאלה לגיטימית יכולה להיות: מדוע לא ניתן לא להנפת העומר ולא לחג השבועות תאריך כמו לשאר הימים טובים ועלינו לקבוע את חג השבועות לפי ספירה?

ושאלה שנייה:

אם חג השבועות נקבע לפי ספירה, האם הוא יחול מידי שנה בתאריך זהה, או שמא תאריכו אינו קבוע ולכן גם התורה לא יכולה לנקוב בתאריך

לשאלתנו הראשונה מצאתי את דבריו של רבינו בחיי, שכנראה שאל את אותה שאלה, ותשובתו מעניינת. הוא אומר:

רבינו בחיי (ויקרא פרק כג פסוק טז) אומר:

שלא הזכירה תורה חג שבועות ביחוד [במפורש] כשאר החגים ושיאמר כן: “בחדש השלישי בששי בו חג השבועות”, כמו שאמר בפסח: “בחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות”, בא ללמד כי הוא חג נגרר אחר מצות העומר, ומ”ט יום הספורים בין ראשון של פסח עד השבועות, הנה הם כחולו של מועד בין ראשון של סוכות ושמיני עצרת.

כוונתו היא כמו בסוכות ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון וביניהם חולו של מועד, כך כאן ביום הראשון חג המצות ולאחר 49 ימים של מאין חול המועד, ביום החמישים חג הביכורים. אבל קשה, כי באמצע חול המועד הזה יש לנו את חג יום השביעי של חג המצות.

לשאלתנו השנייה, ברצוני להביא כאן את הברייתא במסכת ראש השנה (ו,ב) האומרת:

“תני רב שמעיה: עצרת [חג השבועות] פעמים חמישה, פעמים ששה, פעמים שבעה, הכיצד? שניהם מלאים [ניסן ואייר] חמישה, שניהם חסרים שבעה, אחד מלא ואחד חסר ששה.”

גם בתוספתא מסכת ערכין (פרק א הלכה ט)  [אחר הדיון על חודשים מעוברים] אנו מוצאים:

עצרת פעמים שחל להיות בחמשה ובששה ובשבעה לא פחות ולא יותר ריהודה אומר חל להיות בחמשה סימן רע לעולם בששה סימן בינוני בשבעה סימן יפה לעולם אבא שאול אומר כל זמן שיום טוב של עצרת ברור סימן יפה לעולם:

כאן אנו רואים כי לפני חכמי התלמוד עמד לוח שנה שונה מזה שלנו היום. לפי אותו לוח אין תאריך קבוע לחג השבועות. הוא אינו חל כל שנה ב-ו’ בסיוון. אם כן, לפי ברייתא זו, ברור כי אין התורה יכולה לקבוע תאריך לחג השבועות ועלינו לקבוע אותו לפי ספירה.

ידוע לנו כי לפי התורה חודש הוא בן 30 ימים. אנו רואים זאת אצל נח. המבול התחיל “בחודש השני ב-17 יום לחודש, ביום הזה נבקעו כל מעינות רבה…” ובהמשך “ותנח התיבה בחודש השביעי בשבעה עשר יום לחודש. ..” בדיוק 5 חודשים. מלבד תאריכים אלה נותנת לנו התורה גם את הימים: “מקצה חמישים ומאת יום”. דהיינו חודש הוא בן 30 ימים.

בספר היובלות (ו, כט) יש לנו לוח אחר: “חמישים ושנים שבועות ימים והם הוֹוִים שנה שלמה […] ואתה צו את בני ישראל לשמור את השנים לפי מספר זה, שלוש מאות וארבעה וששים יום הם שנה תמימה…”

ספר היובלות ממשיך: “ויהיו אלה אשר יביטו אל הירח והוא ישחית את הזמנים הקבועים ויקדים בכל שנה בעשרה ימים” [חודש בן 29 ימים וחודש בן 30 ימים לחילופין]. {שנת החמה ארוכה משנת הלבנה ב-10 ימים 21 שעות ו-204/1080 חלקי שעה.}

אם ניקח לוח זה שבספר היובלות, שהוא תמיד בן 52 שבועות שלמים, הרי נוכל לפתור את המחלוקת בין הבייתוסים לבין חז”ל. לפי לוח זה כל תאריך בלוח יחול תמיד באותו יום בשבוע בכל שנה, כך שייתכן ויום ראשון של חג המצות היה ביום שבת, ולמחרתו “ממחרת השבת” הונף העומר והחלה הספירה. כך כל שנה ושנה חל “ממחרת השבת” ביום א’ בשבוע.

אם נעבור לספר דברים (טז, ט) שם נאמר: “שבעה שבועות תספור לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות”. כאן אין הספירה מתחילה “ממחרת השבת” אלא מזמן שקובעת החקלאות, הבשלת התבואה {שעורה}. הנפת העומר בתחילת הספירה בקציר שעורים, ובסיום הספירה שתי הלחם בחג השבועות בקציר החיטים. גם מלך בבל הביא בזמן קציר השעורים, בחודש ניסנוּ, מנחה לאלוהיו מראשית פירותיו. (לוח השנה הבבלי שימש כנראה את אבותינו שבעצם אימצו אותו. בלוח זה שמות החודשים דומים לחודשים שלנו, וגם הבבלים הוסיפו אדרו שני בלוח במחזור של 19 שנים.)

אנו גם רואים את ההבדל בין העלייה לרגל בחג הסוכות לבין זו של חג המצות. בסוכות נאמר (דברים טז, טו): “שבעת ימים תחוג לה’ אלוקיך במקום אשר יבחר…”, שבעת ימים בירושלים. לעומת זאת בפסח נאמר (שם, ה): “לא תוכל לזבוח את הפסח באחת שעריך […] ובישלת ואכלת במקום אשר יבחר ה’ אלוקיך בו [אבל עולי הרגל לחוצים לצאת לקציר התבואה שבשלה, והפסוק ממשיך] ופנית בבוקר והלכת לאוהליך”. חזור הביתה והחל בקציר.

ננסה לפתור את הבעיה. בהנפת העומר נאמר אומנם ממחרת השבת”, וגם “מהחל חרמש בקמה” אבל גם נאמר “והניף את העומר לפני ה’ לרצונכם…”, כאן אומר שד”ל: “והרשות בידנו להניף את העומר ביום שנרצה”. אבל כאשר נבחר את היום, נבחר כך שלא יהיה זה יום השבת אלא ממחרת השבת, שכאן נפרשו לאו דווקא ביום א’ בשבוע אלא בכל יום חול בשבוע. על פי זה קבעו חז”ל (לרצונם) את יום הנפת העומר ביום הראשון של חול המועד, ולפי “לא ב’ ד’ ו’ פסח” לא יחול יום ראשון של חולו של מועד לעולם ביום השבת.

לאחר כל הלוחות האלה, כדי להכניס אותנו לתלם, קבעו רבותינו עבורנו לוח שנה חדש, לוח מודרני, המשלב בתוכו את שנת הלבנה ואת שנת החמה וזאת כדי להביא לכך שפסח יהיה בחודש האביב (הם הצליחו בזה ברוב השנים אבל לא בכולם), ובלוח זה קבעו תאריך לחג השבועות שיחול תמיד ביום ו’ בסיוון ולא ינוע, כפי שנאמר בתלמוד, בין ה’, ו’, ו-ז’ בו.

כדי שחג השבועות יחול תמיד ביום ו’ בסיוון, הם קבעו את יום הנפת העומר למחרת היום הראשון של חג המצות, יום קבוע שלא ינוע יותר “לרצונכם”.

קביעת חג שבועות בששי בסיוון מאפשר לנו גם לומר בתפילת החג חג “זמן מתן תורתנו”, דבר שלא יכולנו כאשר החג היה נע בין ה, ו, או ז, בסיוון.

What we can see is that by fixing the date for the Omer and by that, the date for Shavuoth, our sages also transformed Chag HaShavuoth from a Chag without a name, Atzeret or Yom Habikurim to Chag Matan Toratenu.

חג כשר ושמח.

Lag Ba’omer the most mysterious day of simcha?

I’m not the wiser from year to year (no smart cracks please). Let’s look at the reasons for this pause in the Aveylus of S’fira and the Simcha attached to it.

It’s the day that R’ Akiva’s students stopped dying.

I don’t get it. As I recall this is a Gemora in Yevamos. If they stopped on Lag Ba’omer and then started again on Lamed Daled, I am unable to understand  why anyone would be happy. If they stopped dying on Lag Ba’omer and didn’t die thereafter (this is one Girsa in that Gemora), I do understand suspending Aveylus, but I don’t understand the day of happiness.

It is the Yohr Tzeit of the Rashbi

I don’t understand. If it was his Yohr Tzeit and that was such an auspicious event, then why oh why isn’t this mentioned by Chazal. You won’t find it in the Gemora or Medrash. Why not? I don’t think you even find it mentioned in the writings of the Geonim. As I recall, the first Rishon who mentioned it was the Meiri. The others didn’t mention it, including the Rambam. Did the Rambam have a Mesora for Rashbi’s Yohr Tzeit? Sure, we know that much later R’ Chaim Vital related that the Ari went to the Kever and suggested that his Talmid not say Nachem on this day, the “simcha of the Rashbi”.

The day that five students of R’ Akiva got Smicha (including Rashbi) and continued his legacy.

I think this is quoted in the Tshuvos of the Chasam Sofer. Again, we know that R’ Akiva re-established Torah again, this time in the South of Israel and that is surely good, but to suspend Aveylus and then have these big shindigs in the middle of S’fira when in fact his 24,000 students from the North and centrally were dying?

About 35 years ago, when I had to “decide” how to act in S’fira given that my father’s Mesora was not transmitted, I chose the S’fardi practice of having 33 days of mourning, and then ceasing mourning on the 34th day. The assumption was that this was the end of the plague, and therefore the mourning period terminated. I’m not even getting into the opinions of those (like the Chida) who say that it wasn’t Rashbi’s Yom Simcha (Hillula).

I don’t get it. Someone enlighten me please?

Whatever the case, I am lucky to always play at a wedding on Lag Ba’omer, and last night was no different. It was a beautiful wedding with lots of genuine Simcha and that’s good enough for me to have a special night 🙂

What a cutie