Why do we have to count the Omer?

This a guest post from R’ Meir Deutsch. It is copyright and should not be used or copied in any form without Meir’s permission.

 

Why has Shavuoth no fixed day in the Bible? How did Shavouth turn out to be Chag Matan Toratenu?

 

These are some of the questions I asked myself. I shall try and find the answers below. Beside the sources mentioned, all the rest are my assumptions  – you can either accept them or disregard them, but would appreciate your opinions and comments.

I chose Hebrew as I think that mixing Hebrew with English sometimes confuses.

ספירת העומר
     מאיר דויטש ניסן תשע”ד
© כל הזכויות שמורות

התורה אומרת לנו: “וספרתם לכם ממחרת השבת…”

מהי ספירת העומר? מהי “ממחרת השבת”?

כל החגים שבתורה ניתן להם תאריך, כמו שאומרת התורה: “אלה מועדי ה’ מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם”:

“בחודש הראשון ב-14 לחודש בין הערביים פסח, וב-15 לחודש הזה חג המצות, שבעת ימים ביום הראשון מקרא קודש וביום השביעי מקרא קודש.” כך גם בחגים האחרים.

בפרשת אמור, מופיעה הנפת העומר בין חג הפסח לחג השבועות. מה נאמר שם:

וידבר ה’ אל משה לאמור. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה, והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את העומר לפני ה’ לרצונכם, ממחרת השבת יניפנו הכהן. […] ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה…

וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום.” לאחר אותן שבעה שבועות, ביום החמישים, אומרת התורה: “וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש יהיה לכם…”. חג שהתורה לא נותנת לו לא תאריך ולא שם. אתם תקבעו את היום בו יחול החג על ידי ספירה, ספירה שמתחילה ממחרת השבת.

ממחרת השבת קובעת:

א.    את יום הנפת העומר,

ב.     את תחילת הספירה לקביעת חג השבועות,

ג.      לפיכך את קביעת חג השבועות עצמו.

מה היא אותה שבת שממחרתה אנו מתחילים לספור? לפי הפשט שבת זו היא השבת הראשונה לאחר יום טוב ראשון של חג המצות, דהיינו יום א’ הראשון לאחר אותו יום טוב הוא היום הראשון לספירה. ספירה זו נותנת לנו גם כן שבע שבתות תמימות, שבועות המתחילים ביום א’ ומסתיימים ביום שבת.

ספירה זו אומצה על ידי הבייתוסים/צדוקים, ולאחריהם על ידי הקראים והשומרונים.

לעומתם, מסורת חז”ל היא כי ממחרת השבת פירושה ממחרת יום טוב ראשון של חג המצות [מנחות סה, ב], ולא חשוב באיזה יום בשבוע נופל אותו יום.

חכמינו ניסו להוכיח בדרכים שונות מדוע הבאת העומר היא לא ביום א’ הראשון אלא ממחרת יום טוב. לא אכנס לכולם אבל נבדוק כמה מהם.

 “אמרו להם חכמים [לבייתוסים] שבת בראשית קרויה שבת ויום טוב קרוי שבת…”. האומנם? הרי התורה אינה משתמשת במונח שבת כיום טוב בשום מקום, התורה משתמשת ליום טוב במונח “שבתון”, ביום הראשון שבתון…, מלבד ביום הכיפורים, וגם שם המונח הוא “שבת שבתון”. אם מאמצים ששבת היא יום טוב, מה פירוש שבת בהמשך “עד ממחרת השבת השביעית…”?

רבי יוחנן בן זכאי מקבל את הפירוש של הבייתוסים, ממחרת השבת זה מיום א’ בשבוע ולכן יש לנו שבעה שבועות תמימים. כל זה נכון לדבריו כאשר יום טוב חל בשבת. אבל אם יום טוב חל באחד הימים האחרים בשבוע  אז אין לנו שבעה שבועות תמימים ולכן אומר לנו הכתוב : “תספרו חמישים יום”. לפיכך נאמרו שני הדברים, שבועות וימים, כך שביום טוב שחל בשבת תספרו שבע שבתות תמימות, ביום טוב שחל בימי השבוע האחרים תספרו חמישים יום. [ראה רש”י שם].

רבי שמעון בן אלעזר מביא ראיה מהפרדוקס של פסח [מנחות סו, א]. “כתוב אחד [דברים טז] אומר ששת ימים תאכל מצות וכתוב אחד [שמות יב] אומר שבעת ימים מצות תאכלו. הא כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? [והוא מסביר] מצה שאי אתה יכול לאוכלה כל שבעה, אוכלה ששה מן החדש.” כי ביום הראשון, לפני הנפת העומר, החדש אסור. מצות אוכלים שבעת ימים, יום ראשון מישן וששת הימים הבאים מחדש.

“רבי יוסי אומר [מנחות סו, א] ממחרת השבת ממחרת יום טוב, יכול ממחרת שבת בראשית? וכי נאמר ממחרת שבת בפסח? והלא לא נאמר אלא ממחרת השבת, והרי כל השנה מלאה שבתות צא וחשוב מאי זו שבת…”. הרמב”ן רואה בהוכחה זו “שזו גדולה שבראיות”.

בהנפת העומר מביאים קורבן ” ועשיתם ביום הניפכם את העומר כבש תמים בן שנתו לעולה לה’.” אם יום הנפת העומר משתנה ואינו ידוע אז מובן שאין אפשרות לתורה להכניסו בין קורבנות המוקרבים בשבעת ימי חג המצות. אבל אם ידוע כי הקורבן של כבש בן שנתו שבהנפת העומר הוא תמיד היום הראשון של חול המועד פסח, מדוע לא נאמר,לאחר קורבנות של אותו היום מלבד עולת הנפת העומר וניסכה? והוא יתווסף לשבעת הכבשים של חג המצות?

שאלה לגיטימית יכולה להיות: מדוע לא ניתן לא להנפת העומר ולא לחג השבועות תאריך כמו לשאר הימים טובים ועלינו לקבוע את חג השבועות לפי ספירה?

ושאלה שנייה:

אם חג השבועות נקבע לפי ספירה, האם הוא יחול מידי שנה בתאריך זהה, או שמא תאריכו אינו קבוע ולכן גם התורה לא יכולה לנקוב בתאריך

לשאלתנו הראשונה מצאתי את דבריו של רבינו בחיי, שכנראה שאל את אותה שאלה, ותשובתו מעניינת. הוא אומר:

רבינו בחיי (ויקרא פרק כג פסוק טז) אומר:

שלא הזכירה תורה חג שבועות ביחוד [במפורש] כשאר החגים ושיאמר כן: “בחדש השלישי בששי בו חג השבועות”, כמו שאמר בפסח: “בחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות”, בא ללמד כי הוא חג נגרר אחר מצות העומר, ומ”ט יום הספורים בין ראשון של פסח עד השבועות, הנה הם כחולו של מועד בין ראשון של סוכות ושמיני עצרת.

כוונתו היא כמו בסוכות ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון וביניהם חולו של מועד, כך כאן ביום הראשון חג המצות ולאחר 49 ימים של מאין חול המועד, ביום החמישים חג הביכורים. אבל קשה, כי באמצע חול המועד הזה יש לנו את חג יום השביעי של חג המצות.

לשאלתנו השנייה, ברצוני להביא כאן את הברייתא במסכת ראש השנה (ו,ב) האומרת:

“תני רב שמעיה: עצרת [חג השבועות] פעמים חמישה, פעמים ששה, פעמים שבעה, הכיצד? שניהם מלאים [ניסן ואייר] חמישה, שניהם חסרים שבעה, אחד מלא ואחד חסר ששה.”

גם בתוספתא מסכת ערכין (פרק א הלכה ט)  [אחר הדיון על חודשים מעוברים] אנו מוצאים:

עצרת פעמים שחל להיות בחמשה ובששה ובשבעה לא פחות ולא יותר ריהודה אומר חל להיות בחמשה סימן רע לעולם בששה סימן בינוני בשבעה סימן יפה לעולם אבא שאול אומר כל זמן שיום טוב של עצרת ברור סימן יפה לעולם:

כאן אנו רואים כי לפני חכמי התלמוד עמד לוח שנה שונה מזה שלנו היום. לפי אותו לוח אין תאריך קבוע לחג השבועות. הוא אינו חל כל שנה ב-ו’ בסיוון. אם כן, לפי ברייתא זו, ברור כי אין התורה יכולה לקבוע תאריך לחג השבועות ועלינו לקבוע אותו לפי ספירה.

ידוע לנו כי לפי התורה חודש הוא בן 30 ימים. אנו רואים זאת אצל נח. המבול התחיל “בחודש השני ב-17 יום לחודש, ביום הזה נבקעו כל מעינות רבה…” ובהמשך “ותנח התיבה בחודש השביעי בשבעה עשר יום לחודש. ..” בדיוק 5 חודשים. מלבד תאריכים אלה נותנת לנו התורה גם את הימים: “מקצה חמישים ומאת יום”. דהיינו חודש הוא בן 30 ימים.

בספר היובלות (ו, כט) יש לנו לוח אחר: “חמישים ושנים שבועות ימים והם הוֹוִים שנה שלמה […] ואתה צו את בני ישראל לשמור את השנים לפי מספר זה, שלוש מאות וארבעה וששים יום הם שנה תמימה…”

ספר היובלות ממשיך: “ויהיו אלה אשר יביטו אל הירח והוא ישחית את הזמנים הקבועים ויקדים בכל שנה בעשרה ימים” [חודש בן 29 ימים וחודש בן 30 ימים לחילופין]. {שנת החמה ארוכה משנת הלבנה ב-10 ימים 21 שעות ו-204/1080 חלקי שעה.}

אם ניקח לוח זה שבספר היובלות, שהוא תמיד בן 52 שבועות שלמים, הרי נוכל לפתור את המחלוקת בין הבייתוסים לבין חז”ל. לפי לוח זה כל תאריך בלוח יחול תמיד באותו יום בשבוע בכל שנה, כך שייתכן ויום ראשון של חג המצות היה ביום שבת, ולמחרתו “ממחרת השבת” הונף העומר והחלה הספירה. כך כל שנה ושנה חל “ממחרת השבת” ביום א’ בשבוע.

אם נעבור לספר דברים (טז, ט) שם נאמר: “שבעה שבועות תספור לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות”. כאן אין הספירה מתחילה “ממחרת השבת” אלא מזמן שקובעת החקלאות, הבשלת התבואה {שעורה}. הנפת העומר בתחילת הספירה בקציר שעורים, ובסיום הספירה שתי הלחם בחג השבועות בקציר החיטים. גם מלך בבל הביא בזמן קציר השעורים, בחודש ניסנוּ, מנחה לאלוהיו מראשית פירותיו. (לוח השנה הבבלי שימש כנראה את אבותינו שבעצם אימצו אותו. בלוח זה שמות החודשים דומים לחודשים שלנו, וגם הבבלים הוסיפו אדרו שני בלוח במחזור של 19 שנים.)

אנו גם רואים את ההבדל בין העלייה לרגל בחג הסוכות לבין זו של חג המצות. בסוכות נאמר (דברים טז, טו): “שבעת ימים תחוג לה’ אלוקיך במקום אשר יבחר…”, שבעת ימים בירושלים. לעומת זאת בפסח נאמר (שם, ה): “לא תוכל לזבוח את הפסח באחת שעריך […] ובישלת ואכלת במקום אשר יבחר ה’ אלוקיך בו [אבל עולי הרגל לחוצים לצאת לקציר התבואה שבשלה, והפסוק ממשיך] ופנית בבוקר והלכת לאוהליך”. חזור הביתה והחל בקציר.

ננסה לפתור את הבעיה. בהנפת העומר נאמר אומנם ממחרת השבת”, וגם “מהחל חרמש בקמה” אבל גם נאמר “והניף את העומר לפני ה’ לרצונכם…”, כאן אומר שד”ל: “והרשות בידנו להניף את העומר ביום שנרצה”. אבל כאשר נבחר את היום, נבחר כך שלא יהיה זה יום השבת אלא ממחרת השבת, שכאן נפרשו לאו דווקא ביום א’ בשבוע אלא בכל יום חול בשבוע. על פי זה קבעו חז”ל (לרצונם) את יום הנפת העומר ביום הראשון של חול המועד, ולפי “לא ב’ ד’ ו’ פסח” לא יחול יום ראשון של חולו של מועד לעולם ביום השבת.

לאחר כל הלוחות האלה, כדי להכניס אותנו לתלם, קבעו רבותינו עבורנו לוח שנה חדש, לוח מודרני, המשלב בתוכו את שנת הלבנה ואת שנת החמה וזאת כדי להביא לכך שפסח יהיה בחודש האביב (הם הצליחו בזה ברוב השנים אבל לא בכולם), ובלוח זה קבעו תאריך לחג השבועות שיחול תמיד ביום ו’ בסיוון ולא ינוע, כפי שנאמר בתלמוד, בין ה’, ו’, ו-ז’ בו.

כדי שחג השבועות יחול תמיד ביום ו’ בסיוון, הם קבעו את יום הנפת העומר למחרת היום הראשון של חג המצות, יום קבוע שלא ינוע יותר “לרצונכם”.

קביעת חג שבועות בששי בסיוון מאפשר לנו גם לומר בתפילת החג חג “זמן מתן תורתנו”, דבר שלא יכולנו כאשר החג היה נע בין ה, ו, או ז, בסיוון.

What we can see is that by fixing the date for the Omer and by that, the date for Shavuoth, our sages also transformed Chag HaShavuoth from a Chag without a name, Atzeret or Yom Habikurim to Chag Matan Toratenu.

חג כשר ושמח.