I have to admit to liking a drop. Strangely however I’ve never been able to take part in the rather heavy “straight to the head on an empty stomach” that occurs on Shemini Atzeres during or before Hakofos. I don’t know why, but if I had to hazard a guess, I’d say I appreciate that people have been generous, but the “barn like” atmosphere affects half of me. the Brisker side, and not the Amshinover side. That’s speculation. I don’t really know. My disposition on Simchas Torah is laboured. I tend to look at the Sefer Torah and find it harder as I get older to muster Simcha because the older I get the more I realise that there is much more that I don’t know than I do know. I tend to stand, and look in a Sefer, and probably appears (unintentionally) pompous or remote. It’s my issue. I heard I nice vort today from Rabbi Chaim Tzvi Groner where he said the מחשבה … cognisant thinking are the same letters as בשמחה and that through מחשבה of good things as opposed to wallowing in one’s “I haven’t yet achieved where I should get to” one may get to בשמחה. This is of course quite consistent with modern-day psychology which exhorts parents et al to concentrate on the achievements and the good things. Likely, I am still affected by the hole in my life, that is my father, but should concentrate on the wonderful new additions of our four beautiful grandchildren כן ירבו בדרך התורה והמצווה על פי המסורה הקדושה.
The following two videos are presented in this blog as food for thought. I think there may be a part 3. I’m not sure. I will post it, if I see it.
and
Enjoy.
Personally I have a long way to go to get past “going through the motions”. When one is younger, especially returning from higher Yeshivah, one is convinced that they have the Torah. The Brisker influenced part of me, especially from the Rav, and then realising what an ant I am listening to HaGaon Rav Hershel Schachter שליט’’א, has turned me into something more sanguine. It’s not humbleness. It’s just reality. I can’t hide reality.
It is שמחת תורה We finish reading the last Parasha and start again from BERESHIT. In the meantime we dance with the Tora scrolls.
I want to share with you my thoughts about two topics. The first: in what language was the Tora written, and the second: on what was it written.
The deliberations, except the quotes, are my thoughts, you do not have to agree with them or accept them, but would appreciate hearing your thought on the topic.
בדברים בפרק לב פסוק טו נאמר: “ושני לוחות העדות בידו, לוחות כתובים משני עבריהם, מזה ומזה הם כתובים”.
יש דעות שונות מה הפירוש משני עבריהם, לא אכנס לכולן אולם זו שבמסכת שבת (קד, א) הפליאה אותי.
אמר רב חסדא: מ”ם וסמ”ך שבלוחות בנס היו עומדין. ואמר רב חסדא: כתב שבלוחות נקרא מבפנים ונקרא מבחוץ, כגון נבוב – בובן, (רהב – בהר) וכדומה. בצד אחד נקרא כסדר ומהצד השני כתב מראות.
מה שאני למד מברייתא זו הוא כי בבבל, לפחות בתקופתו של רב חיסדא, שהיה דור שני של אמוראי בבל (225-250 לספירה), העברית נכתבה בכתב אשורי, דהיינו הא-ב של ימינו.
כמאה שנים קודם, בתקופת מרד בר-כוכבא (132-135 לספירה), שימש הא-ב העברי (העתיק) בא”י בכיתוב על המטבעות שטבעו בשנות המרד.
לאור האמור בפסוק אני שואל: האם לא נראה לפי הפשט כי הכוונה בנאמר “מזה ומזה הם כתובים” הוא כי בשני הלוחות לא היו שני דפים כתובים מצד אחד בלבד, אלא ארבעה עמודים, כתובים משני עבריהם של הלוחות, שניים שניים בכל לוח כמו שכתוב: “לוחות כתובים משני עבריהם, מזה ומזה הם כתובים”. מדוע רבותינו מפרשים משני עבריהם ככתב חלול? הרי גם לפי רב חסדא לא הייתה אפשרות לקרוא הכתוב מהצד השני כי הוא נכתב בצורת מראה.
באיזה כתב ניתנה התורה?
האם היה בזמן מתן תורה כתב אשורי? האם הלוחות נכתבו בכתב אשורי? אולי הם נכתבו כמו שנכתבו חוקי המורבי, שהם היו חרוטים על לוחות אבן? זו הייתה צורת הכתב והכתיבה באותם ימים. או שמא בכתב עברי? האם היה קיים הכתב העברי בזמן מתן תורה? אם בכתב עברי, אז לא היה צריך נס לאותיות מם (סופית) וסמך, אבל היה צריך נס לאותיות אחרות.
דבר הכתב נדון על ידי רבותינו והרוצה יעיין בכתובים. אביא רק מאמר, אחד מהתלמוד הירושלמי והשני מהתלמוד הבבלי.
מהירושלמי (וילנא) מסכת מגילה פרק א נאמר: ר”נ אומר ברעץ [כתב עברי] ניתנה התורה ואתייא כר’ יוסה רבי אומר אשורית ניתנה התורה וכשחטאו נהפך להן לרעץ וכשזכו בימי עזרא נהפך להן אשורית [זכריה ט יב] […] תני רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי אלעזר בן פרטא שאמר משום רבי לעזר המודעי כתב אשורי ניתנה התורה ומה טעמא [שמות כז י] ווי העמודים שיהו ווים של תורה דומים לעמודים אמר רבי לוי מאן דאמר לרעץ ניתנה התורה עי”ן מעשה ניסים מאן דאמר אשורי ניתנה התורה סמ”ך מעשה ניסים (לא השתמשו באותיות הסופיות של מנצפ”ך)
ואזכיר ברייתא אחת מהבבלי (סנהדרין כא, ב):
אמר מר זוטרא ואיתימא מר עוקבא:
בתחילה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש,
וחזר וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמית,
ביררו להן לישראל כתב אשורית ולשון הקודש,
והניחו להדיוטות כתב עברית ולשון ארמי.
כאן מקשים:
1. לפי דעת מר זוטרא שהתורה נתנה בכתב עברי, קשה הרי לכתב עברי אין תגין.
חלק מן האותיות בכתב סת”ם מעוטרות בתגים. התיוג נועד בעיקר ליפות את האותיות אם כי יש לו גם משמעות דרשנית ולפי הגמרא, רבי עקיבא היה לומד דרשות ממיקום התגים באותיות. חוסר תגים באותיות אינו פוסל את הכתב.
2. לפי ברייתא זו קשיא, דאיך אפשר לומר שהתורה נתנה בכתב עברי? דהא אמרינן (שבת ק”ד א): אמר רב חסדא: מ”ם וסמ”ך שבלוחות בנס היו עומדין. ודבר זה לא תמצא רק בכתב אשורית.
3. ועוד הקשו על זה, דאיך אפשר לומר שהתורה נתנה בכתב עברי, ועזרא היה משנה הכתב? ואיך אפשר זה, והלא כתיב אלה המצוות, ואמרו ז”ל (שבת שם) שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה, ואפילו אותיות מנצפ”ך?
עד כאן הברייתא והקושיות עליה.
אבל גם הברייתא עצמה מפליאה! לפי הגמרא היו שני מתן תורה, זו של משה וזו בימיו של עזרא. ומפליא יותר שבני ישראל לא אימצו לא אף אחת מהן אלא “ביררו להן לישראל כתב אשורית [מתורה שניתנה בימי עזרא] ולשון הקודש [מתורת משה]”.
לפי רבי בירושלמי אשורית ניתנה התורה אבל הכתב שונה לכתב עברי כשחטאו, ובימי עזרא חזר הכתב לאשורי.
לאחר הדיון על הכתב בו ניתנה התורה, נראה על גבי מה היא נכתבה. ידוע כי עשרת הדברים נכתבו על לוחות אבן. זה היה הנוהג באותה תקופה – חריטה על אבן או ציפוי האבן בטית וכתיבה על הטית הרך כמו שנצטוו בעברם את הירדן: […] והקמת לך אבנים גדלות ושדת אותם בשיד. וכתבת עליהן […] (דברים כז, ב-ג). הפפירוס היה קיים במצרים באותה תקופה אבל הוא יוצר רק שם מצמח הפפירוס ((Cyperus papyrus. הקלף עדיין לא היה (התחילו לכתוב על קלף רק בערך במאה השנייה לפני הספירה).
בגמרא מובאת מחלוקת בדבר זמן כתיבת התורה: “אמר רבי יוחנן משום ר’ בנאה, תורה – מגילה מגילה ניתנה, שנאמר ‘אז אמרתי הנה-באתי במגלת-ספר כתוב עלי’ (תהלים מ, ח). רבי שמעון בן לקיש אומר, תורה – חתומה ניתנה, שנאמר ‘לקח את ספר התורה הזאת’ ” (דברים לא, כו). רש”י מסביר: “מגילה מגילה ניתנה”: “כשנאמרה פרשה למשה היה כותבה, ולבסוף מ’ שנה כשנגמרו כל הפרשיות חיברן בגידין ותפרן”. “חתומה ניתנה”: “לא נכתבה עד סוף מ’ שנה לאחר שנאמרו כל הפרשיות כולן, והנאמרות לו בשנה ראשונה ושניה היו סדורות לו על פה עד שכתבן”.
אם התורה נכתבה על לוחות אבן מתקבלת יותר דעתו של רבי שמעון בן לקיש שהיא נכתבה בסוף ארבעים השנים, לפני כניסתם לארץ. אחרת היה על בני ישראל לשאת את הלוחות הכבדים בכל מסעיהם במדבר. דבר זה גם לא מזכירה התורה. כאמור, גם בני ישראל נצטוו לכתוב את התורה בעוברם את הירדן על אבנים גדולות מצופות בסיד (בשיד).
הפירוש של רש”י, לדעתו של רבי יוחנן דאמר שהתורה ניתנה מגילה מגילה, אומר כי חיברו את הפרשיות השונות על ידי תפירה בגידין. אין רש”י אומר על מה נכתבו. אם עלינו להניח כי התורה נכתבה על פפירוס, נצטרך להניח כי בני ישראל גידלו את צמח הפפירוס במדבר. האם היה יכול לצמוח שם במדבר? (ודאי לא ייבאו אותו ממצריים). האם הצליחו בני ישראל לגדל את צמח הפפירוס במדבר ולייצר ממנו את הפפירוס? הפפירוס הוא מאוד עדין ולכן גללו אותו כמגילה. האם ניתן היה לתפור אותו בגידין או לקפל אותו?
העליתי את שאלותיי בנושא השפה בה נכתבה התורה ועל מה היא נכתבה. איני קובע עובדות רק מביא מספר דעות של רבותינו. אשמח לקבל דעותיכם בנושא.
אסיים בקרובה לשחרית של שבועות מאת ר’ אלעזר קליר: “אז בכתב אשורית ובלשון עברית ובדיבור מצרית הנחלת לבת עברית.”
Yes, it’s a time when we are all enjoined to be happy. It’s not just that we have to be happy. There are even curious leniencies that the Rabbis permitted. Duchening at Shachris is a concession. Chazal clearly realised that תפסת מרובה לא תפסת and that if they didn’t set ברכת כהנים in the morning, there would unlikely be any proper Duchening at Mussaf. Why didn’t Chazal stick to their guns, so to speak? Why didn’t they simply say that drinking to a point of שכרות (not עד דלא ידע) was strictly forbidden and instead encourage a nice kiddush/seuda after davening albeit with more alcohol than usual?
Furthermore, according to non Chassidic Poskim, clapping (and even dancing) are forbidden on Shabbos and Yom Tov. Clapping in particular is permitted on Simchas Torah? Why? It seems this is for the כבוד התורה? It was enacted at the time of the Geonim. Again, I don’t understand. If clapping on Yom Tov is forbidden, why permit it on Simchas Torah? It makes no sense to me. I’d be more than pleased to understand the limits under which halachic considerations seem to be allowed to be relaxed as a result of the dictum of והיית אך שמח.
I have been reading a wonderful set of essays about the Yomim Tovim from Rabbi Dr Norman Lamm. His delicious prose and profound insights never cease to regale me. This year, I read an essay on Shmini Atzeres. I mentioned it briefly at our table on Shmini Atzeres evening. Rabbi Lamm asks why specifically this Yom Tov had the notion of unadulterated Simcha, such that אך connotes an increase of Simcha as opposed to the usual meaning of אך which is a reduction.
He goes onto quote an insightful Gemora in Yoma 21a where as soon as Shmini Atzeres/Simchas Torah had concluded, everyone was petrified. They were worried about the גשמים. Rain signified פרנסה, the ability for someone to make a living and keep the proverbial clock ticking at home. All eyes were on the smoke of the מערכה; the smoke from the wood which would burn the sacrifices. The particular direction of the wind at the end of Shmini Atzeres/Simchas Torah, signified the גשמיות fortunes that were to be ushered in. Would they be good for the poor or the rich? Would it be bad for everyone or good for everyone?
According to Rabbi Lamm, the effective culmination of Tishrei, where we immersed ourselves so deeply in עבודת התפילה and in תשובה and fasting was suddenly if not hesitatingly upon us. Hashem had said “stick around for another day … but on one condition, you must be happy“. With the winds soon to advise us whether our prayers had been answered, who could be happy? Every human mind would be worried. What will happen? Was I listened to or have I been consigned to some other non descript path. Would I have נחת and good health, or would things God forbid not seem to be so great. The fear of the unknown is a palpable one.
I. Holtz (from the alexander gallery)
When I daven for the Amud, I have always been wracked with guilt. Will I be an adequate Shliach Tzibbur? On Shmini Atzeres, it’s all over. The deed is done. We’ve all passed כבני מרון. The downturn potentially begins. ויעקב הלך לדרכו. Hashem says ’No’. He says, be happy. Delight in my Torah. Make my Torah happy through your enacting its commands.
Ah, but would it be so easy.
This year, I quixotically watched people circumvolve while brandishing a Torah. Smiles on some faces, while others robotically gyrated, occasionally exalting in niggun. Were they happy? Truly happy? Were they going through the motions, or was it just me? Perhaps it was indeed me who was thinking too deeply and allowing myself not to let go. Was I in a state of spiritual suspension? Why wasn’t I jumping out of my skin to dance? Sure, when I was younger I danced like there was no tomorrow. No doubt, I learned more Torah than I do now, both qualitatively and quantitatively. I still learn, though. I still like nothing more than to grab a Sefer and immerse myself in an ענין of Torah. I love it. I always will. So, what has changed. Life’s good!
Rabbi Lamm notes that if the Torah commands happiness, then this must mean that happiness is not at all dependent on the direction of the smoke. It is an inner state. It doesn’t matter whether the extrinsic reality will turn out to be good. It must be, that happiness is an internal state of achievement, something that one can reach by somehow locking out and extinguishing the portion of one’s state of mind that seems utterly subservient to the external; to the existential reality of our existence and all that goes with it.
Society recognises this internal friction and electricity. It calls it stress. Stress comes from something external (unless it’s a chemically induced condition). Stress is treated in at least two ways. One way is ingest a medically indicated dulling agent. By dulling our reaction to stress, we are able to refocus on what matters and deal with the here and now. Another method in vogue is known as mindfulness. It borrows ideas of buddhist relaxation and seeks to find a cognitive dissonance from negative (stressful) thoughts and then suffusing these with positive notions. Again, the idea is to somehow remove the negative barriers. In a Jewish context, the source and meaning behind positive notions is more natural and substantial.
Having a few לחיים’ס on Simchas Torah has always helped me to divest myself of every bit of hindrance that could envelop my neurones and prevent me from watching the dancing in a mechanistic manner or participating in gratuitous robotic gyrations together with a plastic grin. Is that why Chazal told me to Duchen at Shachris and allowed me to clap? That’s not to say that I, nor anyone else, countenances wanton drunkenness or alcohol abuse. Nor am I saying that this is for everyone, or even for the majority of people. For me, however, it’s a release. It frees me to not focus on externals. It allows me to not pivot on the “direction of the wind” at the conclusion of Simchas Torah. It’s a crescendo; the last movement of the symphony, if you will, a spiritual journey of uplifting, that started at Slichos, through Rosh Hashono, Yom Kippur, Hoshana Raba, concluding with Succos.
To the rest of you who can divest yourselves of worldly stress without any agent and reach אך שמח on your own, well done!
pitputim 