Guest post from R Meir Deutsch on Simchas Torah

מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון

מתן תורה
מאיר דויטש כל הזכויות שמורות

It is שמחת תורה We finish reading the last Parasha and start again from BERESHIT. In the meantime we dance with the Tora scrolls.
I want to share with you my thoughts about two topics. The first: in what language was the Tora written, and the second: on what was it written.
The deliberations, except the quotes, are my thoughts, you do not have to agree with them or accept them, but would appreciate hearing your thought on the topic.

בדברים בפרק לב פסוק טו נאמר: “ושני לוחות העדות בידו, לוחות כתובים משני עבריהם, מזה ומזה הם כתובים”.
יש דעות שונות מה הפירוש משני עבריהם, לא אכנס לכולן אולם זו שבמסכת שבת (קד, א) הפליאה אותי.
אמר רב חסדא: מ”ם וסמ”ך שבלוחות בנס היו עומדין. ואמר רב חסדא: כתב שבלוחות נקרא מבפנים ונקרא מבחוץ, כגון נבוב – בובן, (רהב – בהר) וכדומה. בצד אחד נקרא כסדר ומהצד השני כתב מראות.
מה שאני למד מברייתא זו הוא כי בבבל, לפחות בתקופתו של רב חיסדא, שהיה דור שני של אמוראי בבל (225-250 לספירה), העברית נכתבה בכתב אשורי, דהיינו הא-ב של ימינו.
כמאה שנים קודם, בתקופת מרד בר-כוכבא (132-135 לספירה), שימש הא-ב העברי (העתיק) בא”י בכיתוב על המטבעות שטבעו בשנות המרד.

לאור האמור בפסוק אני שואל: האם לא נראה לפי הפשט כי הכוונה בנאמר “מזה ומזה הם כתובים” הוא כי בשני הלוחות לא היו שני דפים כתובים מצד אחד בלבד, אלא ארבעה עמודים, כתובים משני עבריהם של הלוחות, שניים שניים בכל לוח כמו שכתוב: “לוחות כתובים משני עבריהם, מזה ומזה הם כתובים”. מדוע רבותינו מפרשים משני עבריהם ככתב חלול? הרי גם לפי רב חסדא לא הייתה אפשרות לקרוא הכתוב מהצד השני כי הוא נכתב בצורת מראה.

באיזה כתב ניתנה התורה?
האם היה בזמן מתן תורה כתב אשורי? האם הלוחות נכתבו בכתב אשורי? אולי הם נכתבו כמו שנכתבו חוקי המורבי, שהם היו חרוטים על לוחות אבן? זו הייתה צורת הכתב והכתיבה באותם ימים. או שמא בכתב עברי? האם היה קיים הכתב העברי בזמן מתן תורה? אם בכתב עברי, אז לא היה צריך נס לאותיות מם (סופית) וסמך, אבל היה צריך נס לאותיות אחרות.

דבר הכתב נדון על ידי רבותינו והרוצה יעיין בכתובים. אביא רק מאמר, אחד מהתלמוד הירושלמי והשני מהתלמוד הבבלי.
מהירושלמי (וילנא) מסכת מגילה פרק א נאמר: ר”נ אומר ברעץ [כתב עברי] ניתנה התורה ואתייא כר’ יוסה רבי אומר אשורית ניתנה התורה וכשחטאו נהפך להן לרעץ וכשזכו בימי עזרא נהפך להן אשורית [זכריה ט יב] […] תני רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי אלעזר בן פרטא שאמר משום רבי לעזר המודעי כתב אשורי ניתנה התורה ומה טעמא [שמות כז י] ווי העמודים שיהו ווים של תורה דומים לעמודים אמר רבי לוי מאן דאמר לרעץ ניתנה התורה עי”ן מעשה ניסים מאן דאמר אשורי ניתנה התורה סמ”ך מעשה ניסים (לא השתמשו באותיות הסופיות של מנצפ”ך)
ואזכיר ברייתא אחת מהבבלי (סנהדרין כא, ב):
אמר מר זוטרא ואיתימא מר עוקבא:
בתחילה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש,
וחזר וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמית,
ביררו להן לישראל כתב אשורית ולשון הקודש,
והניחו להדיוטות כתב עברית ולשון ארמי.
כאן מקשים:
1. לפי דעת מר זוטרא שהתורה נתנה בכתב עברי, קשה הרי לכתב עברי אין תגין.
חלק מן האותיות בכתב סת”ם מעוטרות בתגים. התיוג נועד בעיקר ליפות את האותיות אם כי יש לו גם משמעות דרשנית ולפי הגמרא, רבי עקיבא היה לומד דרשות ממיקום התגים באותיות. חוסר תגים באותיות אינו פוסל את הכתב.
2. לפי ברייתא זו קשיא, דאיך אפשר לומר שהתורה נתנה בכתב עברי? דהא אמרינן (שבת ק”ד א): אמר רב חסדא: מ”ם וסמ”ך שבלוחות בנס היו עומדין. ודבר זה לא תמצא רק בכתב אשורית.
3. ועוד הקשו על זה, דאיך אפשר לומר שהתורה נתנה בכתב עברי, ועזרא היה משנה הכתב? ואיך אפשר זה, והלא כתיב אלה המצוות, ואמרו ז”ל (שבת שם) שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה, ואפילו אותיות מנצפ”ך?
עד כאן הברייתא והקושיות עליה.
אבל גם הברייתא עצמה מפליאה! לפי הגמרא היו שני מתן תורה, זו של משה וזו בימיו של עזרא. ומפליא יותר שבני ישראל לא אימצו לא אף אחת מהן אלא “ביררו להן לישראל כתב אשורית [מתורה שניתנה בימי עזרא] ולשון הקודש [מתורת משה]”.
לפי רבי בירושלמי אשורית ניתנה התורה אבל הכתב שונה לכתב עברי כשחטאו, ובימי עזרא חזר הכתב לאשורי.

לאחר הדיון על הכתב בו ניתנה התורה, נראה על גבי מה היא נכתבה. ידוע כי עשרת הדברים נכתבו על לוחות אבן. זה היה הנוהג באותה תקופה – חריטה על אבן או ציפוי האבן בטית וכתיבה על הטית הרך כמו שנצטוו בעברם את הירדן: […] והקמת לך אבנים גדלות ושדת אותם בשיד. וכתבת עליהן […] (דברים כז, ב-ג). הפפירוס היה קיים במצרים באותה תקופה אבל הוא יוצר רק שם מצמח הפפירוס ((Cyperus papyrus. הקלף עדיין לא היה (התחילו לכתוב על קלף רק בערך במאה השנייה לפני הספירה).

בגמרא מובאת מחלוקת בדבר זמן כתיבת התורה: “אמר רבי יוחנן משום ר’ בנאה, תורה – מגילה מגילה ניתנה, שנאמר ‘אז אמרתי הנה-באתי במגלת-ספר כתוב עלי’ (תהלים מ, ח). רבי שמעון בן לקיש אומר, תורה – חתומה ניתנה, שנאמר ‘לקח את ספר התורה הזאת’ ” (דברים לא, כו). רש”י מסביר: “מגילה מגילה ניתנה”: “כשנאמרה פרשה למשה היה כותבה, ולבסוף מ’ שנה כשנגמרו כל הפרשיות חיברן בגידין ותפרן”. “חתומה ניתנה”: “לא נכתבה עד סוף מ’ שנה לאחר שנאמרו כל הפרשיות כולן, והנאמרות לו בשנה ראשונה ושניה היו סדורות לו על פה עד שכתבן”.
אם התורה נכתבה על לוחות אבן מתקבלת יותר דעתו של רבי שמעון בן לקיש שהיא נכתבה בסוף ארבעים השנים, לפני כניסתם לארץ. אחרת היה על בני ישראל לשאת את הלוחות הכבדים בכל מסעיהם במדבר. דבר זה גם לא מזכירה התורה. כאמור, גם בני ישראל נצטוו לכתוב את התורה בעוברם את הירדן על אבנים גדולות מצופות בסיד (בשיד).
הפירוש של רש”י, לדעתו של רבי יוחנן דאמר שהתורה ניתנה מגילה מגילה, אומר כי חיברו את הפרשיות השונות על ידי תפירה בגידין. אין רש”י אומר על מה נכתבו. אם עלינו להניח כי התורה נכתבה על פפירוס, נצטרך להניח כי בני ישראל גידלו את צמח הפפירוס במדבר. האם היה יכול לצמוח שם במדבר? (ודאי לא ייבאו אותו ממצריים). האם הצליחו בני ישראל לגדל את צמח הפפירוס במדבר ולייצר ממנו את הפפירוס? הפפירוס הוא מאוד עדין ולכן גללו אותו כמגילה. האם ניתן היה לתפור אותו בגידין או לקפל אותו?

העליתי את שאלותיי בנושא השפה בה נכתבה התורה ועל מה היא נכתבה. איני קובע עובדות רק מביא מספר דעות של רבותינו. אשמח לקבל דעותיכם בנושא.

אסיים בקרובה לשחרית של שבועות מאת ר’ אלעזר קליר: “אז בכתב אשורית ובלשון עברית ובדיבור מצרית הנחלת לבת עברית.”

Parshas Ki Tavo

(thanks to R Meir, been travelling so delayed in posting)

After looking for the mountains Grizim and Eyval we encounter this week the blessings and curses that were given on these mountains. Let us ask ourselves: what were the blessings and the curses? Who read them out? I like the opinion of Abarbanel. He says that the blessings were read out by the tribes on Grizim – actually blessing the ones on Eyval, and the other way round. One set of tribes is on the mountain of blessing, the other set is being blessed by them.

Wishing us all Shana Tova filled with blessings.

מאיר דויטש© כל הזכויות שמורות פרשת כי תבוא

ברכות וקללות

שישה שבטים עולים לכל אחד משני ההרים, הר גריזים והר עיבל – הרי הברכה והקללה.
בפרשת ראה אומרת לנו התורה: “ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה’ א-לוהיכם אשר אנוכי מצווה אתכם היום, והקללה אם לא תשמעו את מצוות ה’ א-לוהיכם.”
לאחר שהשבטים על ההרים או מול ההרים נאמרות הברכות והקללות. התורה מתחילה באמירת ה”ארורים” על ידי הלויים: “וענו הלויים ואמרו אל כל ישראל קול רם.” (דברים כז, יד), והתורה מונה סידרה של ארורים. רש”י מתאר זאת כך: “ששה שבטים עלו לראש הר גריזים וששה לראש הר עיבל, והכוהנים והלויים והארון למטה באמצע. הפכו לויים פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה: ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וגו’, ואלא ואלו אומרים אמן. חזרו והפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה ואומרים: ארור האיש אשר יעשה פסל וגו’, וכן הלאה עד ארור אשר לא יקים.”
האין קושי בפירוש הפרשה בדרך זו? למה התורה מביאה רק את הקללות, רק את הארור? כל עניין הפיכת הארור לברוך נראה משונה. האם נראית הגיונית ברכה בלשון “ברוך זה שאינו שוכב עם כל בהמה” או “ברוך האיש שאינו מכה רעהו בסתר” או כיוצא בזה. יוצא מזה כי אין צורך לעשות דבר כדי להתברך – מלבד ה”ארור” האחרון שם יש צורך לקיים את דברי התורה הזאת כדי להיות מבורך.
אם נקרא היטב, בהמשך הפרשה נראה מיד אחר הארור האחרון, ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם […] המשך. “והיה אם שמוע תשמע בקול ה’ א-לוהיך לשמור לעשות את כל מצוותיו אשר אנוכי מצווך היום, ונתנך ה’ א-לוהיך עליון על כל גויי הארץ. ובאו אליך כל הברכות האלה והישיגוך כי תשמע בקול ה’ א-לוהיך”. וכאן מפורטות הברכות: “ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה. ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך […]” וכן הלאה. האם אין ברכות אלה הברכות של “אשר תשמעו”? הרי הן מתחילות ב”והיה אם שמוע תשמע”? לאחר ברכות אלה אנו מוצאים את הקללות “והיה אם לא תשמע בקול ה’ א-לוהיך” ארור אתה בעיר וגו’. לפי מה שכתוב, התורה מתחילה בברכות ומסיימת בקללות – כפי שאומר רש”י.
מדוע היה על רבותינו לפרש את הברכות כהיפוכן של הארור שקראו הלויים? הרי הקללות הן אם לא תשמעו, והברכות הן אם תשמעו. התורה הרי ממשיכה מיד אחר כל הארורים ב”אם שמוע תשמע” ומפרטת הברכות? ולאחר מזה “אם לא תשמע” והקללות. האין זה הגיוני כי כל ה”ארור” שאומרים הלויים לפני הברכות הם כאין מבוא לברכות ולקללות. את הארורים הללו אומרים הלויים. בזמן הברכות והקללות עצמן שבט לוי הוא על הר גריזים, כשאר חמשת השבטים שבהר הברכה (אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים… שמעון, ולוי ,ויהודה…) ושומע את הברכות והקללות, הנאמרות גם אליו, על ההר. מבוא זה של הלויים נאמר, לדעתו של אבן עזרא, על עשיות בסתר (ראה אבן עזרא דברים פרשת כי תבוא פרק כז) – בשניים מהארורים כתוב כך במפורש. העושה ארורים אלה בסתר לא נענש על ידי בית דין מאחר והדבר אינו מובא לפניהם, לפיכך נאמרו ארורים אלה.

מי הוא הקורא את אותן הברכות והקללות? האם אלו הלויים? ביהושע (ח, ל-לד) מפורט המעשה: “אז יבנה יהושע מזבח לה’ א-להי ישראל בהר עיבל […] ויכתב שם על האבנים את משנה תורת משה אשר כתב לפני בני ישראל. וכל ישראל וזקניו ושטרים ושפטיו עמדים מזה ומזה לארון נגד הכהנים הלוים נשאי ארון ברית ה’ […] חציו אל מול הר גרזים והחציו מול הר עיבל […] ואחרי כן קרא את כל דברי התורה הברכה והקללה”. יש דעות שונות מי קרא הברכות והקללות. לדעתם של חז”ל, רש”י ואחרים אלה הם הכוהנים הלויים. דעה אחרת היא שהן נאמרו על ידי כל ישראל. לדעת אברבנאל הברכות נאמרו על ידי השבטים בהר גריזים והקללות על ידי אלה שבהר עיבל, דהיינו העומדים על הר הברכה קוראים הברכות לעבר העומדים על הר הקללה וההיפך. בעניין זה שואל הרמב”ן, בין השאר: או איש אחד משמיע לכולם? מהאמור כאן ביהושע, בלשון יחיד, נראה כי היה זה יהושע שקרא את כל דברי הברכה והקללה.

לסיכום נוכל לומר מהנאמר: חז”ל אמרו (סוטה לב, א), כי טעם לברך, ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה, וכן הכל. ועל דרך הפשט, הברכה היא בהמשך, ב”והיה אם שמוע תשמע…”
הלויים, לפני שהם פונים לעלות להר גריזים, נותנים מבוא לטקס של הברכות והקללות. כל הארורים שקוראים הלויים הם דברים שניתן לעשות בסתר ולכן עושיהם אינם נענשים (בפסל ובמכה איש נאמר בפירוש “בסתר”). בסיום עולים הלויים להר הברכה, הר גריזים. הברכות ניתנו תחילה והן מפורטות ב”והיה אם שמוע תשמע בקול ה’…”, לאחריהן הקללות המפורטות ב”והיה אם לא תשמע בקול ה’…”. ברכות וקללות אלה נאמרות, כנראה, על ידי יהושע – כמו שנאמר לעיל.

שתהיה לכולנו שנה טובה מלאה בברכות.

Guest post from R Meir Deutsch on Megillah (c)

Just a short story which was shortened further in the Megila.
מאיר דויטש

המפגש בין אסתר ובין המלך כאשר היא באה אליו שלא כדין

המגילה מתארת את הליכתה של אסתר לפגוש את בעלה המלך שלא כדת. הסיפור קצר – היא מופיעה לפניו, היא מוצאת חן בעניו והוא מושיט לה את שרביט הזהב. אין כל תיאור של אישה מפוחדת, רעבה אחר צום של שלושה ימים, הולכת אל המלך, איך אומרים – על החיים ועל המוות.
הסיפור המלא מופיע בכמה מקומות: באסתר רבה, בספרים החיצוניים ב”תוספות למגילת אסתר”, בתרגום השבעים וגם יוספוס מתאר זאת ב”קדמוניות היהודים”. אצטט את הסיפור מאצל יוספוס (קדמוניות היהודים פרק יא), והוא כותב:
“לאחר שעמדה בתפילה… שלשה ימים פשטה את הבגד ההוא ושינתה את לבושה וקישטה עצמה כיאה למלכה והלכה אל המלך עם שתי שפחות, אחת מהן תמכה בה כשהיא נשענת קצת עליה, וזו שהלכה אחריה הרימה בקצות אצבעותיה את שובל שמלתה, שירד וסרח על האדמה. פניה היו רוויים אודם, ויופי ענוג ואציל משוך עליה. אף-על-פי-כן נכנסה אל המלך בפחד. וכשבאה לפניו והוא יושב על כסאו בלבוש מלכות – היה זה [מורכב] מגלימת רקמתיים [מקושטת] בזהב ובאבנים טובות – לפיכך נראה בעיניה נורא יותר. ומה גם שאף הוא הסתכל עליה בתרעומת ובפנים לוהטים מחימה. מיד תקפה אותה חולשה והיא צנחה אין-אונים לרגלי אלה שעמדו לצדה. והמלך הפך ליבו, ומאמין אני – ברצון אלו-הים, מתוך שחרד לאשתו, שמא תאונה לה רעה גדולה מזו מחמת יראתה, קפץ מכסאו והרים אותה בזרועותיו והשיב את רוחה, כשהוא מחבק ומדבר אליה במתק ומבקש ממנה שתתעודד ולא תחשוש לרעות על שבאה אליו והיא לא נקראה, שכן החוק הזה חל רק על נתינים, ואילו היא, המולכת כמוהו, פטורה מכל עונש. תוך כדי דיבור שם בידה את השרביט והושיט את מטהו אל צוארה כדת והסיר ממנה פחדה. עקב כל זאת שבה אליה רוחה והיא אמרה: אדוני, לא יקל לי להגיד לך מה עברתי פתאום: כי בראותי אותך כה גדול ויפה ונורא, מיד חמקה רוחי ונשמתי עזבתני. ובפלטה אף את המילים האלה בקושי ובחולשה תקפו אותו חרדה ומבוכה, והוא אימץ את אסתר שתעודד ותצפה לטובות, כי, אמר, נתון יתן לה, אם תבקש זאת ממנו אפילו את חצי המלכות”.

I wonder, how after such an experience she got the strength asking the King to come with his Prime Minister to her wine drinking room. In Shushan everything was done in “BATE JAYIN”. Did they have dining rooms there?
Did not Mordechay seek legal council before approaching Ester? Had he done so he would have known that the law does not apply to the Queen, and she would not be punished for approaching the King without an invitation. We would have one fast-day less and the Jews in the 127 Medinot could have a nice Seder Feast instead of fasting.
Wishing you all a HAPPY PURIM.