Letter from Lubavitcher Rebbe נ’ע to the Rav נ׳ע before Shavuos

(hat tip Sh)

The letter and beautiful explanation is Here

I don’t have time to translate it but the Rebbe wishes Rav Soloveitchik a good Yom Tov using the language of his father in law the Rayatz which included accepting the Torah happily. When he came to sign the letter he explained the word happily ie בשמחה

The difficulty is we are meant to be in fear. What does the emotion of happiness have here. Based on a Gemora in Brachos, Rishonim and the language of the Shulchan Aruch HoRav, it is explained that fear most certainly has its place during learning Torah, but at three other stages the emotion of happiness is appropriate. One of these is on Shavuous when we accept the Torah.

The Rav, the Rashag, the Rayatz, and the Ramash (the future and last Lubavitcher Rebbe)


Yizkor—is it dead and buried?

The saying of Yizkor, apart from Yom Kippur (which is mentioned in the Medrash Tanchuma), is a more recent custom. It became part of the Ashkenazi liturgy probably during the time of the crusades in the 1400’s. The Rabbis specifically instituted it to be (outside of Israel) on the second day of Yom Tov. Why not the first day of Yom Tov? Clearly it was felt that by setting it the second day, this would encourage those who were vacillating about whether to attend the service on the second day to do so. Of course, Reform (who like to consider themselves and call themselves) progressive, just dismiss the second day of Yom Tov and banish it to an ordinary day no different in “holiness” to a non-Jewish ordinary day.

There is no requirement to say Yizkor with a minyan of ten males (or females I guess if you are Reformed). We don’t say Kaddish at Yizkor. It is a moment of vocal and silent contemplation during which one lists those who are to be remembered in one’s family and give charity in their merit.

There has always been a disagreement as to whether someone whose parents are alive leaves the Shule during Yizkor. Our family Minhag (like many) is to never stay inside during Yizkor if one’s parent(s) are alive.

During the first year of mourning after a parent, there are also divergent customs. Some say that the mourner stays inside for Yizkor but remains silent, whilst others leave the Shule until Yizkor has concluded and then re-enter (our Minhag)

Over time, special extra Yizkor prayers were added for those who were murdered during tragedies such as the Holocaust.

Jews of Sephardi origin never had the custom to say Yizkor, except on Yom Kippur. They were less influenced by their neighbours and I surmise their Rabbis didn’t need to insert Yizkor in order to cajole them to come to a Jewish service. They came anyway.

In truth, the first Yizkor (after my father ע’’ה) was on Pesach this year. I was planning to attend Elwood Shule, however, I was asked to make up a minyan (and be the sole Cohen for the priestly blessings) for someone who was too ill to attend Shule, and I said Yizkor in his house. My second Yizkor, the first in a formal Shule, was to be Shavuos, and I was planning on attending Elwood Shule again (my father’s Shule). However, I have bouts of plantar fasciitis which occasionally flair up, and had been at the Orthotist on Erev Shavuos because it had caused me pain. I went to Yeshivah Shule, which is closer, as a result. I stood there, while the Shule was engulfed in silence, each person uttering their personal Yizkors. My father used to daven there in the evenings, and had a seat there as well as Elwood.

Strangely, I was not moved. I had been more engrossed in refamiliarising myself with Megillas  Ruth!

I (over) think about my father regularly, either with tears, memories or laughter. For some reason, I could not focus at that ordained moment to make it especially meaningful.

One of my sisters undertook the very long walk to Elwood Shule specifically for this reason and came away quite sad. She mentioned that the Shule was morgue-like, with barely anyone in the women’s gallery and the same few familiar faces in the men’s gallery. She commented that Rabbi Gutnick had spoken well, but that looking at the Shule, she couldn’t get over a feeling of gross cavernous emptiness. It suited her mood though, and her Yizkor wasn’t mine. There is a custom to say Yizkor at the Shule where a parent used to pray.

These days most Jews don’t come to Shule on the first day of Yom Tov. You’d be lucky if they even said Kaddish on the day of the Yohr Tzeit. Perhaps they light a candle at home, I don’t know. Ironically, they went to Jewish Schools, and know what’s required. They aren’t complete ignoramuses. They are caught up in new-age Hedonism or “Tikun Olam”.

Even Yizkor seems to have lost its attraction to a generation that had and has no trouble accepting a financial inheritance, but plenty of trouble making time in a day to attend Shule and say a prayer like their parents, for their parent(s). Perhaps I’m over-harsh. It’s not the first time my blatant honesty has been interpreted as harshness and even offence. That’s just too bad. I call it as I see it. Word games are for U.N. Diplomats. They achieve nothing. Oslo accords anyone?

It’s so very sad but remembering is part of a much bigger picture. That picture has now been dumbed down and recreated in the image of modern fun events. Kids seem to come to Shule on the first day when you offer them ice cream. Great. Perhaps the second day should be “Whisky day” for the adults? It’s all very nice, but it isn’t Jewish Identity unless it leads somewhere. There can be no Jewish Identity without solid authentic Jewish Education, and I do not include the University style study of History, Poetry or the Arts in that category. Yep, you heard me right.

If you dumb Judaism down, reduce it to clichés or the spiritual, and over focus on the experiential and don’t achieve follow-up there is nothing to hold the house up in the future. That’s my view. Take it or leave it. If you are offended by my observation, do try to focus on the fact that my intention is always to call a spade a spade; and yes, some are offended by that. מה אפשר לעשות.

Guest post on Shavuos by R Meir Deutsch

Please note the copyright.

The following is a continuation to the article of “Why do we count the Omer”.
We tried there to explain that our sages fixed the date for Shavuoth to the Sixth of Sivan to enable us to call that festival also “Chag Matan Torathenu”.
In the following article I try to find out if our sages did succeed with their aim. Is the Sixth of Sivan “Chag Matan Torathenu”?
As I usually say: beside the sources quoted, the rest are my assumptions. You can either accept them or not.
I would appreciate your comments and opinions.

חג השבועות מאיר דויטש סיוון תשע”ד
© כל הזכויות שמורות

חג השבועות הוא החג היחיד שהתורה אינה נותנת לו תאריך. לא נאמר בו “בחודש השלישי בששה לחודש”. החג נקבע על-ידי ספירה הידועה כספירת העומר. לאחר שבעה שבועות של ספירה מחג המצות חוגגים חג. ידועה המחלוקת בין הבייתוסים ובין חז”ל בעניין הספירה. הראשונים סופרים ממחרת יום השבת שלאחר חג המצות ואנו סופרים למחרת יום ראשון של החג ללא הבדל באיזה יום בשבוע הוא חל. בקביעת חז”ל כי ספירת העומר תתחיל ביום שלאחר חג המצות מקבע את חג השבועות ליום ו’ בסיוון(ראה המאמר על ספירת העומר).

לחג זה גם אין שם ייחודי משלו. בתורה עצמה הוא נקרא במספר שמות.
חג הקציר – בשמות כג הוא: “חג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה”.
חג שבועות – שמות לד שמו: “וחג שבועות תעשה לך ביכורי קציר חיטים”.
יום הביכורים – במדבר כח נקרא: “וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה”.
חז”ל מוסיפים:
עצרת – שם זה ניתן על ידי חכמינו הרואים בו כנראה המשכו של חג המצות, ואת אותם השבועות שביניהם כימי חולו של מועד (ראה רבנו בחיי בנושא-ויקרא כג, טז). חג השבועות הוא עצרת של חג המצות כמו עצרת שלאחר חג סוכות.
בחג המצות נאמר (דברים טז):
(ז) וּבִשַּׁלְתָּ֙ וְאָ֣כַלְתָּ֔ בַּמָּק֕וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֪ר ה’ אֱלֹהֶ֖יךָ בּ֑וֹ וּפָנִ֣יתָ בַבֹּ֔קֶר וְהָלַכְתָּ֖ לְאֹהָלֶֽיךָ:
(ח) שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצּ֑וֹת וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י עֲצֶ֙רֶת֙ לַה’ אֱ – לֹהֶ֔יךָ לֹ֥א תַעֲשֶׂ֖ה מְלָאכָֽה:

אנו רואים כאן כי לחג המצות יש כבר עצרת משלו ביום השביעי. האם הוא צריך עצרת שנייה, נוספת, בתום ספירת העומר?
וחג מתן תורה – שם שאינו מוזכר בתורה אבל רבותינו רואים בתאריך זה את יום מתן תורה.

הבה נבדוק כיצד זה חג מתן תורה.

בשמות יט נאמר: “בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני”.
רבותינו אומרים: בחודש = בראש חודש. חודש השלישי = סיוון.
הגמרא אומרת (שבת פב, ב) כולי עלמה סוברים:
יציאת מצרים ביום ה’.
קבלת תורה ביום שבת.
אני אוהב חישובים. ננסה להגיע עם המשוואה הזו של הגמרא לחג השבועות.

בדיקה בלוח מראה לנו כי חודש ניסן תמיד מלא (30 ימים) וחודש אייר תמיד חסר (29 ימים).
אם טו בניסן הוא יום ה’ הרי א’ אייר הוא יום שבת ולכן א’ בסיוון הוא יום א’.
אם א’ בסיוון הוא יום א’ אז ו’ בסיוון הוא יום ו’ ולא יום שבת שהיא נקודת המטרה שלנו כדי להגיע לסברת רבותינו. אם כן, קבלת התורה או שלא היתה בשבת או לא היתה ב-ו’ בסיוון.

ננסה לפתור בדרך אחרת:
אנו סופרים (ספירת העומר) ממחרת יציאת מצרים. אם יציאת מצרים הייתה ביום ה’ אז נתחיל בספירה באותה שנה ביום ו’.
שבעה שבועות מסתיימים אם כן ביום ה’ ויום החמישים הוא יום ו’.
אם התורה ניתנה ביום השבת הרי יום מתן תורה אינו חל ביום החמישים שהוא שבועות אלא ביום החמישים ואחד שהוא ז’ בסיוון.
בכל החישובים הגענו לאותה תוצאה – או שהתורה לא ניתנה ביום ו’ בסיוון אלא בז’ בו, או שהתורה לא ניתנה בשבת.

את הדיון בנושא אנו מוצאים במסכת יומא ד, ב. כאן כולם בדעה שהתורה ניתנה ביום השבת. הדעות השונות הן אם מתן תורה היה ביום ו’ בסיוון או ביום ז’ בו. הגמרה אומרת:
“דתניא: בששה בחודש ניתנה תורה לישראל, רבי יוסי אומר: בשבעה בו.”
תנא קמא סובר כי התורה ניתנה ב-ו’ בסיוון (תומך בדעה זו גם רבי יוסי הגלילי) וכדי שהחישוב יצא נכון ויגיע למטרתו ש-ו’ בסיוון הוא יום שבת, הוא סובר כי באותה שנה היה חודש אייר מלא (30 ימים ולא 29 ימים) – (ראה שבת פז, ב): “ריש ירחא דאייר שבתא, וריש ירחא דסיון – חד בשבת, קשיא לרבנן! אמרי לך רבנן: אייר דההיא שתא – עבורי עברוה”. כך מנסים לפתור את עניין הלוח שיתאים הן ל-ו’ בסיוון והן שיחול ביום שבת. אבל עתה נוצרה לדעה זו בעיה אחרת, בעייה שהברייתא אינה מזכירה: השאלה של מספר הימים. הרי אם אייר מלא, הימים מחג המצות לחג השבועות וליום מתן תורה מסתכמים ב-51 כאשר לפי התורה חג השבועות הוא ביום החמישים.

לעומת התנא קמא, רבי יוסי סובר כי מתן תורה לא היה בחג השבועות אלא ביום ז’ בסיוון שהוא ביום השבת באותה שנה, ולפי חישוביו עולם כמנהגו נוהג ולוח השנה אינו משתנה, ואין צורך לעבר את חודש אייר של אותה שנה, סופרים מחג המצות לשבועות רק חמישים יום. אבל, לפי חישוביו, יום מתן תורה אינו בחג השבועות אלא הוא יום אחד אחר חג השבועות – ז’ בסיוון. גם רבי עקיבא סובר כרבי יוסי שהתורה ניתנה בז’ בסיוון.

בתפילת “יעלה ויבוא” אנו מזכירים את החג “חג השבועות” אבל למרות קביעה זו של רבי יוסי אנו ממשיכים לקרוא (האם בטעות?) בתפילת שחרית ובתפילת מוסף את חג השבועות “זמן מתן תורתנו”.

יש לציין כי לתושבי חוץ לארץ יש כאן יתרון בחג שבועות לעומת תושבי ארץ ישראל. היושבים בגולה עושים את חג השבועות יומיים, בכך הם מקבלים את חג מתן תורתנו הן בששי בסיוון וכן בשביעי בסיוון, דהיינו גם כדעת תנא קמא וגם כדעת רבי יוסי.

חג שבועות, חג הקציר וחג הביכורים שמח.

picture from the incredible tide

Why do we have to count the Omer?

This a guest post from R’ Meir Deutsch. It is copyright and should not be used or copied in any form without Meir’s permission.


Why has Shavuoth no fixed day in the Bible? How did Shavouth turn out to be Chag Matan Toratenu?


These are some of the questions I asked myself. I shall try and find the answers below. Beside the sources mentioned, all the rest are my assumptions  – you can either accept them or disregard them, but would appreciate your opinions and comments.

I chose Hebrew as I think that mixing Hebrew with English sometimes confuses.

ספירת העומר
     מאיר דויטש ניסן תשע”ד
© כל הזכויות שמורות

התורה אומרת לנו: “וספרתם לכם ממחרת השבת…”

מהי ספירת העומר? מהי “ממחרת השבת”?

כל החגים שבתורה ניתן להם תאריך, כמו שאומרת התורה: “אלה מועדי ה’ מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם”:

“בחודש הראשון ב-14 לחודש בין הערביים פסח, וב-15 לחודש הזה חג המצות, שבעת ימים ביום הראשון מקרא קודש וביום השביעי מקרא קודש.” כך גם בחגים האחרים.

בפרשת אמור, מופיעה הנפת העומר בין חג הפסח לחג השבועות. מה נאמר שם:

וידבר ה’ אל משה לאמור. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה, והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את העומר לפני ה’ לרצונכם, ממחרת השבת יניפנו הכהן. […] ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה…

וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום.” לאחר אותן שבעה שבועות, ביום החמישים, אומרת התורה: “וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש יהיה לכם…”. חג שהתורה לא נותנת לו לא תאריך ולא שם. אתם תקבעו את היום בו יחול החג על ידי ספירה, ספירה שמתחילה ממחרת השבת.

ממחרת השבת קובעת:

א.    את יום הנפת העומר,

ב.     את תחילת הספירה לקביעת חג השבועות,

ג.      לפיכך את קביעת חג השבועות עצמו.

מה היא אותה שבת שממחרתה אנו מתחילים לספור? לפי הפשט שבת זו היא השבת הראשונה לאחר יום טוב ראשון של חג המצות, דהיינו יום א’ הראשון לאחר אותו יום טוב הוא היום הראשון לספירה. ספירה זו נותנת לנו גם כן שבע שבתות תמימות, שבועות המתחילים ביום א’ ומסתיימים ביום שבת.

ספירה זו אומצה על ידי הבייתוסים/צדוקים, ולאחריהם על ידי הקראים והשומרונים.

לעומתם, מסורת חז”ל היא כי ממחרת השבת פירושה ממחרת יום טוב ראשון של חג המצות [מנחות סה, ב], ולא חשוב באיזה יום בשבוע נופל אותו יום.

חכמינו ניסו להוכיח בדרכים שונות מדוע הבאת העומר היא לא ביום א’ הראשון אלא ממחרת יום טוב. לא אכנס לכולם אבל נבדוק כמה מהם.

 “אמרו להם חכמים [לבייתוסים] שבת בראשית קרויה שבת ויום טוב קרוי שבת…”. האומנם? הרי התורה אינה משתמשת במונח שבת כיום טוב בשום מקום, התורה משתמשת ליום טוב במונח “שבתון”, ביום הראשון שבתון…, מלבד ביום הכיפורים, וגם שם המונח הוא “שבת שבתון”. אם מאמצים ששבת היא יום טוב, מה פירוש שבת בהמשך “עד ממחרת השבת השביעית…”?

רבי יוחנן בן זכאי מקבל את הפירוש של הבייתוסים, ממחרת השבת זה מיום א’ בשבוע ולכן יש לנו שבעה שבועות תמימים. כל זה נכון לדבריו כאשר יום טוב חל בשבת. אבל אם יום טוב חל באחד הימים האחרים בשבוע  אז אין לנו שבעה שבועות תמימים ולכן אומר לנו הכתוב : “תספרו חמישים יום”. לפיכך נאמרו שני הדברים, שבועות וימים, כך שביום טוב שחל בשבת תספרו שבע שבתות תמימות, ביום טוב שחל בימי השבוע האחרים תספרו חמישים יום. [ראה רש”י שם].

רבי שמעון בן אלעזר מביא ראיה מהפרדוקס של פסח [מנחות סו, א]. “כתוב אחד [דברים טז] אומר ששת ימים תאכל מצות וכתוב אחד [שמות יב] אומר שבעת ימים מצות תאכלו. הא כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? [והוא מסביר] מצה שאי אתה יכול לאוכלה כל שבעה, אוכלה ששה מן החדש.” כי ביום הראשון, לפני הנפת העומר, החדש אסור. מצות אוכלים שבעת ימים, יום ראשון מישן וששת הימים הבאים מחדש.

“רבי יוסי אומר [מנחות סו, א] ממחרת השבת ממחרת יום טוב, יכול ממחרת שבת בראשית? וכי נאמר ממחרת שבת בפסח? והלא לא נאמר אלא ממחרת השבת, והרי כל השנה מלאה שבתות צא וחשוב מאי זו שבת…”. הרמב”ן רואה בהוכחה זו “שזו גדולה שבראיות”.

בהנפת העומר מביאים קורבן ” ועשיתם ביום הניפכם את העומר כבש תמים בן שנתו לעולה לה’.” אם יום הנפת העומר משתנה ואינו ידוע אז מובן שאין אפשרות לתורה להכניסו בין קורבנות המוקרבים בשבעת ימי חג המצות. אבל אם ידוע כי הקורבן של כבש בן שנתו שבהנפת העומר הוא תמיד היום הראשון של חול המועד פסח, מדוע לא נאמר,לאחר קורבנות של אותו היום מלבד עולת הנפת העומר וניסכה? והוא יתווסף לשבעת הכבשים של חג המצות?

שאלה לגיטימית יכולה להיות: מדוע לא ניתן לא להנפת העומר ולא לחג השבועות תאריך כמו לשאר הימים טובים ועלינו לקבוע את חג השבועות לפי ספירה?

ושאלה שנייה:

אם חג השבועות נקבע לפי ספירה, האם הוא יחול מידי שנה בתאריך זהה, או שמא תאריכו אינו קבוע ולכן גם התורה לא יכולה לנקוב בתאריך

לשאלתנו הראשונה מצאתי את דבריו של רבינו בחיי, שכנראה שאל את אותה שאלה, ותשובתו מעניינת. הוא אומר:

רבינו בחיי (ויקרא פרק כג פסוק טז) אומר:

שלא הזכירה תורה חג שבועות ביחוד [במפורש] כשאר החגים ושיאמר כן: “בחדש השלישי בששי בו חג השבועות”, כמו שאמר בפסח: “בחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות”, בא ללמד כי הוא חג נגרר אחר מצות העומר, ומ”ט יום הספורים בין ראשון של פסח עד השבועות, הנה הם כחולו של מועד בין ראשון של סוכות ושמיני עצרת.

כוונתו היא כמו בסוכות ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון וביניהם חולו של מועד, כך כאן ביום הראשון חג המצות ולאחר 49 ימים של מאין חול המועד, ביום החמישים חג הביכורים. אבל קשה, כי באמצע חול המועד הזה יש לנו את חג יום השביעי של חג המצות.

לשאלתנו השנייה, ברצוני להביא כאן את הברייתא במסכת ראש השנה (ו,ב) האומרת:

“תני רב שמעיה: עצרת [חג השבועות] פעמים חמישה, פעמים ששה, פעמים שבעה, הכיצד? שניהם מלאים [ניסן ואייר] חמישה, שניהם חסרים שבעה, אחד מלא ואחד חסר ששה.”

גם בתוספתא מסכת ערכין (פרק א הלכה ט)  [אחר הדיון על חודשים מעוברים] אנו מוצאים:

עצרת פעמים שחל להיות בחמשה ובששה ובשבעה לא פחות ולא יותר ריהודה אומר חל להיות בחמשה סימן רע לעולם בששה סימן בינוני בשבעה סימן יפה לעולם אבא שאול אומר כל זמן שיום טוב של עצרת ברור סימן יפה לעולם:

כאן אנו רואים כי לפני חכמי התלמוד עמד לוח שנה שונה מזה שלנו היום. לפי אותו לוח אין תאריך קבוע לחג השבועות. הוא אינו חל כל שנה ב-ו’ בסיוון. אם כן, לפי ברייתא זו, ברור כי אין התורה יכולה לקבוע תאריך לחג השבועות ועלינו לקבוע אותו לפי ספירה.

ידוע לנו כי לפי התורה חודש הוא בן 30 ימים. אנו רואים זאת אצל נח. המבול התחיל “בחודש השני ב-17 יום לחודש, ביום הזה נבקעו כל מעינות רבה…” ובהמשך “ותנח התיבה בחודש השביעי בשבעה עשר יום לחודש. ..” בדיוק 5 חודשים. מלבד תאריכים אלה נותנת לנו התורה גם את הימים: “מקצה חמישים ומאת יום”. דהיינו חודש הוא בן 30 ימים.

בספר היובלות (ו, כט) יש לנו לוח אחר: “חמישים ושנים שבועות ימים והם הוֹוִים שנה שלמה […] ואתה צו את בני ישראל לשמור את השנים לפי מספר זה, שלוש מאות וארבעה וששים יום הם שנה תמימה…”

ספר היובלות ממשיך: “ויהיו אלה אשר יביטו אל הירח והוא ישחית את הזמנים הקבועים ויקדים בכל שנה בעשרה ימים” [חודש בן 29 ימים וחודש בן 30 ימים לחילופין]. {שנת החמה ארוכה משנת הלבנה ב-10 ימים 21 שעות ו-204/1080 חלקי שעה.}

אם ניקח לוח זה שבספר היובלות, שהוא תמיד בן 52 שבועות שלמים, הרי נוכל לפתור את המחלוקת בין הבייתוסים לבין חז”ל. לפי לוח זה כל תאריך בלוח יחול תמיד באותו יום בשבוע בכל שנה, כך שייתכן ויום ראשון של חג המצות היה ביום שבת, ולמחרתו “ממחרת השבת” הונף העומר והחלה הספירה. כך כל שנה ושנה חל “ממחרת השבת” ביום א’ בשבוע.

אם נעבור לספר דברים (טז, ט) שם נאמר: “שבעה שבועות תספור לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות”. כאן אין הספירה מתחילה “ממחרת השבת” אלא מזמן שקובעת החקלאות, הבשלת התבואה {שעורה}. הנפת העומר בתחילת הספירה בקציר שעורים, ובסיום הספירה שתי הלחם בחג השבועות בקציר החיטים. גם מלך בבל הביא בזמן קציר השעורים, בחודש ניסנוּ, מנחה לאלוהיו מראשית פירותיו. (לוח השנה הבבלי שימש כנראה את אבותינו שבעצם אימצו אותו. בלוח זה שמות החודשים דומים לחודשים שלנו, וגם הבבלים הוסיפו אדרו שני בלוח במחזור של 19 שנים.)

אנו גם רואים את ההבדל בין העלייה לרגל בחג הסוכות לבין זו של חג המצות. בסוכות נאמר (דברים טז, טו): “שבעת ימים תחוג לה’ אלוקיך במקום אשר יבחר…”, שבעת ימים בירושלים. לעומת זאת בפסח נאמר (שם, ה): “לא תוכל לזבוח את הפסח באחת שעריך […] ובישלת ואכלת במקום אשר יבחר ה’ אלוקיך בו [אבל עולי הרגל לחוצים לצאת לקציר התבואה שבשלה, והפסוק ממשיך] ופנית בבוקר והלכת לאוהליך”. חזור הביתה והחל בקציר.

ננסה לפתור את הבעיה. בהנפת העומר נאמר אומנם ממחרת השבת”, וגם “מהחל חרמש בקמה” אבל גם נאמר “והניף את העומר לפני ה’ לרצונכם…”, כאן אומר שד”ל: “והרשות בידנו להניף את העומר ביום שנרצה”. אבל כאשר נבחר את היום, נבחר כך שלא יהיה זה יום השבת אלא ממחרת השבת, שכאן נפרשו לאו דווקא ביום א’ בשבוע אלא בכל יום חול בשבוע. על פי זה קבעו חז”ל (לרצונם) את יום הנפת העומר ביום הראשון של חול המועד, ולפי “לא ב’ ד’ ו’ פסח” לא יחול יום ראשון של חולו של מועד לעולם ביום השבת.

לאחר כל הלוחות האלה, כדי להכניס אותנו לתלם, קבעו רבותינו עבורנו לוח שנה חדש, לוח מודרני, המשלב בתוכו את שנת הלבנה ואת שנת החמה וזאת כדי להביא לכך שפסח יהיה בחודש האביב (הם הצליחו בזה ברוב השנים אבל לא בכולם), ובלוח זה קבעו תאריך לחג השבועות שיחול תמיד ביום ו’ בסיוון ולא ינוע, כפי שנאמר בתלמוד, בין ה’, ו’, ו-ז’ בו.

כדי שחג השבועות יחול תמיד ביום ו’ בסיוון, הם קבעו את יום הנפת העומר למחרת היום הראשון של חג המצות, יום קבוע שלא ינוע יותר “לרצונכם”.

קביעת חג שבועות בששי בסיוון מאפשר לנו גם לומר בתפילת החג חג “זמן מתן תורתנו”, דבר שלא יכולנו כאשר החג היה נע בין ה, ו, או ז, בסיוון.

What we can see is that by fixing the date for the Omer and by that, the date for Shavuoth, our sages also transformed Chag HaShavuoth from a Chag without a name, Atzeret or Yom Habikurim to Chag Matan Toratenu.

חג כשר ושמח.

Milchigs on Shavuos and Kiddush Wine

Most people observe a well-known minhag to eat Milchigs. Some have their cheese blintzes or cheese cake prior to a main meal (avoiding halachic hard cheese which would necessitate a 6 or 5 and a bit hour wait). Others have one Milchig meal on the first day. The Minhag in my father’s house is to have only Milchigs for the entire Shavuos; others from Poland also share this Minhag. If and when I mention this to others, they look incredulous. Sometimes, they will say, “But you have to eat meat on Yom Tov” while others will say  “אין שמחה אלא בבשר ויין”.

I mentioned the Minhag to Rav Schachter, and he confessed that he too had never heard of it. He did note that according to the Chafetz Chaim, though, wine was now the main ingredient for שמחה and so he felt that יש על מי לסמוך and I was entitled to continue this practice.

The relevant sources are Pesachim קיט and  ,ביאור הלכה, או”ח תקכ”ט ב

תניא רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר “וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה’ אלהיך”, ועכשיו שאין בית המקדש קיים, אין שמחה אלא ביין, שנאמר ויין ישמח לבב אנוש

והאנשים, בזמן שבהמ”ק היה קיים כשהיו אוכלין בשר השלמים… ועכשיו שאין בהמ”ק קיים אין יוצאין ידי
חובת שמחה אלא ביין… אבל בשר אין חובה לאכול עכשיו כיוון שאין לנו בשר שלמים, ומ”מ מצוה יש גם באכילת בשר כיון שנאמר בו שמחה [כן מתבאר מדברי הב”ח וש”א], והמחבר שלא הזכיר בשר אזיל לשיטתיה בב”י ע”ש, ולענין יין סמך על מה     שהזכיר בס”א שצריך לקבוע סעודה על היין

In summary, the meat (not chicken) that is originally referred to is the meat of Korbanos. In the absence of Korbanos, men were required to institute their שמחה through the consumption of wine at the meal. [Women on the other hand obtain this through a Yom Tov gift].

My reading of the above leads me to a number of conclusions.

  1. If you make Kiddush on Yom Tov with Grape Juice and consume no wine, it would seem you have not fulfilled Chazal’s happiness requirement
  2. Kiddush wine does not constitute the type of drink, in my opinion, that Chazal were referring to. The sweet thick molasses that parades as Kiddush wine may serve the purpose of Kiddush because it has a name/שם of wine. However, I don’t see how anyone could consider it as an ingredient for שמחה. I’d go further, if it wasn’t called “יין” it could be cogently argued that it was not חמר מדינה (a regular drink of choice in one’s locale) because nobody but nobody would casually serve this to a guest who occasioned one’s house.
    If it wasn’t for קידוש would anyone drink the stuff?

The prayer of the SheLah HaKadosh

1565-1630 (11 Nisan, 5391) ISAIAH BEN ABRAHAM HA-LEVI HOROWITZ (SheLah Hakadosh) (Prague, Bohemia-Tiberias, Eretz Israel) Rabbi, kabbalist, and Jewish leader known as the SheLah Hakadosh for his major work “Shnai Luchot Habrit” (Two Tablets of the Covenant) which combines Halachah and Kabbalah as a way of life.

He moved to Eretz Israel in 1621 after the death of his wife. In 1625 he was arrested with many other Rabbis and held for ransom. The SheLah served as leader and Ashkenazi Rabbi in Jerusalem. He used his personal wealth to financially support the community. The SheLaH strongly believed that he was privileged to be able to observe the commandments tied to the land of Israel. He is buried next to the Rambam in Tiberias.

Many observe the practice of saying this T’filla (link includes English translation) for their children. Some couple this practice with fasting on Erev Rosh Chodesh Sivan.

Preserving family customs

What group do you belong to? Are you a Chasid or a Misnaged? Are you Chassidic Lite or a Snag? Are you Satmar or Belz? Are you a Meshichist or anti? Are you Dati Leumi or Charedi Dati Leumi? Are you Zionist or anti-Zionist? Do you support the left or the right? Do you wear a hat and jacket for davening or don’t you? Do you wear a Tichel or Sheitel? Do you wear thick stockings or normal stockings? Do you wear open toes or only closed shoes? Do you drink Chalav Yisrael or is Chalav HaCompanies your Chalav Yisrael? Will you send your children to University or will they only do courses via correspondence?

Some of these questions, if not all of them, are used by potential Shadchonim to match people up. If it is indeed necessary to have a one to one match between the answers to these questions before a meeting takes place, then I wonder how many of those issues are really fundamental? This is a deeper question which I am not dealing with in this post.

Societal pressure to conform has negative and positive aspects. The positive aspect is that people feel part of a community. The negative aspect is that a level of individuality or existing family minhag is lanced.

On Shavuos, there is an Ashkenazi custom to sing Akdamus. In my youth, there were probably only two occasions each year when I heard Rabbi Chaim Gutnick ז’ל lead the davening in some form. One was Neilah, where his authentic Nusach was no doubt the one he heard in Telz as a Yeshivah Student, and elsewhere in Poland and London. I will never forget him reciting “Enkas Mesaldecha”. (As an aside, I can’t grok the “man made, popular hit songs” approach to Nusach. How can one sing Enkas Mesaldecha to “a little bird is crying!?!) . The other time I heard Rabbi Chaim Gutnick lead, was on Shavuos when he was called up for the first Aliya, and before commencing, he sang the ancient Akdamus Milin to its authentic tune.

In the main Shule at the Yeshiva, for many years, R” Hershel Klein ז’ל used to say the Akdamus. Those were the days when there were a significant number of Baal HaBatim who davened in the Shule who were not Chabad Chasidim. The Shule had no problem accommodating these customs and didn’t feel it had to follow the practice at 770. When R’ Hershel Klein was ill, he asked me to say it on his behalf. These days, R’ George Marcus has taken on the role but he passes the baton to me because I have a louder voice.

Interestingly, I read that the last Lubavitcher Rebbe ז’ל did say Akdamus, but he did so in between the Aliyos. Apparently, his father, R’ Levik ז’ל had the custom to say Akdamus as in normative minhag ashkenaz (as did other branches of Chabad) but his father-in-law, the Rayatz  z”l did not say Akdamus loudly in a responsive manner as per minhag Ashkenaz. In order to somehow satisfy both practices, the last Rebbe said Akdamus quietly. This is reported in the name of people who stood close enough to hear it.

Why did he do so? Was it because of respect for his father or was it because it was a minhag and we are enjoined  אל תטוש תורת אמך  and לא תגדודדו? I suspect that the last Rebbe was not ready to completely cancel his own father’s Minhag even if it was not the Minhag of his father-in-law the previous Rebbe, whom he revered, all his life.

In trying to become “accepted” by a particular group or feel like a card-carrying member of that group, how many family minhagim are discarded in the process? Does membership of a particular group mean you have to throw away all or most family minhagim which are not known by that particular group?

We have a Minhag to only eat Milchig on Shavuos. Yes, there is such a Minhag, and no, it’s not in contradiction to שמחת יום טוב. I guarantee that my wife or mother’s milchig dishes will leave you completely בשמחה. To me, as a second generation holocaust survivors’ child, I feel that it is even more important to ensure that what Hitler ימ’ש didn’t manage to destroy, doesn’t get erased in the process of “becoming part of something”.

%d bloggers like this: